מותה של האופטימיות או תחייתה של האמונה
גולדן סטייט יכולה לקחת את ההלם מהפציעה של דוראנט למקומות טובים, וזה דבר שטורונטו חייבת להיות מודאגת ממנו
אם הייתם שואלים אותי לפני כדור הפתיחה מי תנצח במשחק החמישי בין טורונטו לגולדן סטייט, הייתי מצביע ללא ספק על הקבוצה מאוקלנד. הרי הם קיבלו את הכוכב הכי גדול של התקופה האחרונה בחזרה והציבו חמישייה שעושה לך בלגן בראש רק מלחשוב איך להסתדר מולה. אך כל כך הרבה דברים השתנו בערב המיוחד הזה, שגרמו לכל הקלפים להיטרף מחדש לפחות פעמיים.
ראשית, נראה שדוראנט החלים לגמרי מהפציעה שהשביתה אותו מאז משחק חמש בסדרה מול יוסטון, אבל דקות ספורות בתוך הרבע השני הסופרסטאר נחת נחיתה רכה על הפרקט, כזאת שמזכירה את הנפילה של קובי בראיינט מול אותה גולדן סטייט ווריורס, שממנה קובי כבר לא קם אותו קובי. הפציעה הזאת סיפקה לנו מחזה מרהיב - דוראנט נישא לחדר ההלבשה ע"י גורם מקצועי בצד אחד, אנדרה איגודאלה בצד שני וסטף קרי מלווה אותו מאחורה. זו תמונה מדהימה שמשקפת עד כמה אנחנו לא יודעים בכלל על הכימיה של השחקנים בחדר ההלבשה. בינתיים, על הפרקט, כוכבי הקבוצה המארחת מבקשים מהקהל לא להריע לפציעה של כוכב היריבה, והקהל מכבד את דוראנט בסטנדינג אוביישן ובתשואות אדירות.
המשך המשחק סיפק לנו קרבות ראש בראש כמו בכל שאר המשחקים בסדרה. הספלאש בראדרס קולעים את רוב הנקודות של הווריורס, גרין מגרד את הטריפל דאבל, מקבל טכנית וקולע שלשה להוריד קצת לחץ מהחבר'ה. אבל התוצאה נשמרת צמודה עד לרגעים האחרונים. על המהלך האחרון של המשחק אפשר לדון בכתבה שלמה - אבל להבא, אם קוואי לנארד ישחק כמו שהוא שיחק ברבע הרביעי, אין שום סיבה שהוא לא יהיה זה שייקח את הזריקה בשנייה האחרונה. בוודאי ובוודאי שכל שחקן אחר עדיף מאשר זריקה של קייל לאורי על שמירה של גרין בסוף שעון. על כל פנים, הקבוצה של סטיב קר עשתה את זה שוב, ותחזור למשחק אחרון העונה באורקל ארינה, בתקווה לנסוע שוב לקנדה.
ולסיום, אם חשבנו שההצגה נגמרה עם הישמע הבאזר, אז טעינו שוב. במסיבת העיתונאים שלאחר המשחק עלה במפתיע בוב מאיירס, המנהל של גולדן סטייט, כשדמעות חונקות את גרונו. כצופה חשבתי שהוא חולה או מנוזל, אבל טרם התחילו להגיע השאלות מאיירס שפך את ליבו על הגיבור הטראגי של הערב, דוראנט. הוא סיפר על המצב שלו ברגע עזיבתו את האולם וחוסר הוודאות לגבי עתידו, שפך אור על נאמנותו של קווין לקבוצה, על נאמנותו לחבריו לקבוצה ועל החשיבות של להמשיך לשחק כדורסל עבורו. הוא נותר חנוק כשאמר שמי שמחפש את מי להאשים בפציעה של קווין, יכול להאשים את בוב עצמו.
אז אם לרגע נשים בצד את הטוענת לכתר מקנדה שנותנת את הנשמה שלה בסדרה הזאת, נגיד שאפו ענק לחבורה מאוקלנד ונשאל את השאלה: האם זאת מותה של האופטימיות מבחינת טורונטו? או שמא זאת תחייתה של האמונה שהם עוד יכולים לעשות את זה ולקחת את הכתר הביתה לקנדה?
לפנייה לכתב/ת 
