"יכול להיות שאני חורג מגבול האלימות המותר"
הבמאי הדני ניקולס ווינדינג רפן לא חושב שהיצירות שלו אלימות מדי, בהשוואה לתוכניות אחרות בטלוויזיה, אבל מודה שהעיקר מבחינתו הוא לעורר בצופים תגובה. לטוב או לרע. "אני מכבד את הצופים ואם אני לוקח מהזמן שלהם, אני צריך לתת להם משהו לחשוב עליו". ומה יש לו לומר למבקרים שקוטלים? "שיקפצו!"
ב-2013, הגיע הבמאי הדני חובב האלימות והפרובוקציות ניקולס ווינדינג רפן לפסטיבל הקולנוע של קאן, בעודו רכוב על תהילת הסרט "דרייב" בכיכובו של ריאן גוסלינג, שזיכה אותו שנתיים קודם לכן בפרס הבימוי. אלא שסרטו "רק אלוהים סולח" התרסק בהקרנת הבכורה באולם, כשכבר בכותרות הסיום ועוד לפני שהאורות נדלקו, פרץ הקהל בשריקות ובקריאות בוז קולניות והמבקרים התחרו ביניהם מי קורע את הסרט לגזרים קטנים יותר. "מופרך", "גרוע", "אלים", ו"מתיימר ואיטי", היו רק קומץ מהמחמאות שהורעפו עליו.
כשנפגשתי עם רפן למחרת אותה בכורה מזעזעת, הוא הפגין אדישות מוחלטת למצב. "אני מאוד מאושר מהסרט ומהתגובות כאחד", הכריז. "אני חושב שאהבה ושנאה הם אותו רגש. בשני המקרים, אתה מזיין את הצופים, והם מזיינים אותך. זה תלוי בהם, האם מדובר בזיון טוב או רע. כיוצר אני נהנה לדפוק את הצופים, ואני נהנה שהם דופקים אותי בחזרה".
שש שנים חלפו מאז, ורפן (48) הציג בפסטיבל קאן האחרון פרקים אחדים מתוך יצירה טלוויזיונית חדשה, Too Old to Die Young, אותה יצר עבור שירות הווידאו של אמזון פריים. דבר ראשון, תהיתי האם ההכרזה שלו מאז עדיין רלוונטית. בתגובה, רפן שיגר לעברי מבט מתנשא מבעד למשקפיו המסוגננים והפטיר: "ובכן, אתה נהנית, לא?".
בהמשך, רפן עידן מעט את דבריו ואמר: "אני מכבד את הצופים שלי, אני מכבד התנהגות אנושית ואני מכבד אנשים. אני חושב שאם אני לוקח מהזמן שלהם אני צריך לתת להם משהו לחשוב עליו, משהו להגיב אליו. אני לא רוצה לקחת מזמנם של אנשים ולזרוק אותו לפח אחר כך. לדעתי חשוב שנזכור שלפעמים העיקר הוא לא איך הדברים היו או צריכים להיות. זה כמו כשיש לנו ילדים ואנחנו הופכים כל כך אובססיביים עם לאבחן אותם מאיזו סיבה חברתית מטופשת, כי הם לא מתאימים למה ש'מקובל' או מה 'שצריך להיות'. שיקפצו! זאת אמנות, אין בה שליטה וזה הרבה יותר מעניין".
Too Old to Die Young, היצירה החדשה של במאי הפולחן השנוי במחלוקת שעלתה בסוף השבוע באמזון פריים וידאו, בהחלט לא מתאימה למה ש"מקובל", וגם הפעם יש סיכוי טוב מאוד שהיא תפלג את הצופים. כנהוג אצל רפן, העלילה מתרחשת במציאות אפלה של אורות ניאון ופריימים מסוגננים ובמרכז דמות סטייל סמוראי: מרטין ג'ונס בגילומו של מיילס טלר ("ויפלאש", "מפוצלים"), שוטר שמנהל חיים כפולים כשהוא משמש גם כרוצח להשכרה עבור העולם התחתון של לוס אנג'לס, עד שהשותף שלו נהרג. הוא חווה משבר אקזיסטנציאלי ומתדרדר עמוק יותר לתוך העולם המדמם של רוצחים שכירים, חיילי יאקוזה, מתנקשי קרטל סמים ממקסיקו, מאפיונרים רוסים בכירים וכנופיות נוער רצחניות.
"מה שמעניין בעיניי בדמותו של מרטין הוא חוסר הידיעה", מעיד רפן. "סקרנות, בעיניי, מעניינת בהרבה מהתשובה עצמה. זה קו דק שקשה לשמור עליו וכדי להצליח אתה צריך שחקן עם האיכויות שיש למיילס טלר, שמצליח ליצור את החידה ולמעשה להניע את הסדרה. כמו שאמר שייקספיר, 'ניגודיות היא הדרמה הגדולה ביותר', ולכן זרקתי על דמותו של מרטין כמה ניגודים שרק יכולתי. אגב, למיילס יש את היכולת לעמוד ממש כמו ג׳ון וויין, וזה ממש מדהים".
איך נולד הפרויקט?
"לפני כמה שנים, עבדתי בלוס אנג'לס על הסרט 'דוגמניות ושדים' וחשבתי לעצמי שאולי כדאי שאחריו אעשה משהו על מוות ועל דת. ואז, באחד הימים, מישהו הסיע אותי, בגלל שאני לא נוהג, ופתאום במכונית, הכותרת Too Old to Die Young צצה בראשי. חשבתי שזו חידה נהדרת. מאחר ובאותה תקופה הדיבור בהוליווד היה שאתה חייב להיכנס לטלוויזיה, סקרן אותי הרעיון לשחרר את כל הסדרה בבת אחת".
רפן פנה לחברו הטוב אד ברובקר, "אחד מאמני הקומיקס הגדולים החיים היום", כפי שהוא מגדיר אותו, "ואמרתי לו שיש לי רעיון, קונספט, שאני רוצה לעשות אותו ארוך. אד, כמובן, הסתקרן. התחלנו לעבוד ושילוב הכוחות בינינו הוא בחזקת יין ויאנג. האתגר הכי גדול היה להבין מהו הנרטיב הטלוויזיוני שכולם מדברים עליו, מה זה לספר סיפור בטלוויזיה?".
הסדרה שלך מציגה תפיסת עולם קודרת למדי. מבחינתך הסדרה משקפת את המציאות? האם אנחנו באמת חיים בתקופה כל כך קשה?
"משהו מוזר קורה במהלך הכתיבה, כשעברתי ללוס אנג'לס לעבוד על הסדרה - זה היה במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית, בהן התמודד דונלד טראמפ. זה השפיע עליי מאוד, במיוחד בתור אדם זר שמגיע מקופנהגן, אולי העיר הכי בטוחה וליברלית ביקום כולו. פתאום הרגשתי בפעם הראשונה כמו חייזר שנחת על אדמה לא מוכרת.
"אז כל מה שקרה באותה תקופה השפיע עליי ותיעל את האופן שבו חוויתי את ההתפתחות של אמריקה. צילמנו את הסדרה והבחירות כבר נגמרו ובלילות הייתי הולך לחדר התסריטאים וממשיך לכתוב. הכתיבה, במהותה, היא תגובה לסביבה ולמה שקורה בעולם. אתה מקבל את התחושה שהאפוקליפסה באה, וכל התחזיות ואיך הרעיון של מהי התנהגות אנושית נחשף באופן שכולנו חשבנו שכבר מוצה ונדון. את כל אלה חשוב מאוד להראות למתבגרים - הם העתיד והם גם התקווה".
אתה חושב שדונלד טראמפ השתלט פתאום והעולם הולך בעקבותיו?
"אני לא יודע אם טראמפ השתלט על הכול, אבל לדעתי ההתנהלות האנושית שנחשפה, גם בהקשר של הברקזיט ומה שקורה באיטליה וברזיל - זו תגובה גלובלית. לא מדובר בתקופה פוליטית או עידן ספציפי, אלא אבולוציה אנושית אליה הגבתי בסדרה".
היצירות שלך תמיד מעוררות דיון על אלימות. מה הגישה שלך לצילום אלימות, במיוחד כלפי נשים?
"אותה כמות אלימות מופנית גם כלפי גברים בסדרה, אז אני חושב שאני די פוליטיקלי קורקט. אגב, הסדרה שלי לא אלימה במיוחד אם תסתכל סביבך, אם תפתח את הטלוויזיה ותראה סדרה כלשהי, תראה שאנשים מתים כל רגע. איני מחשיב את עצמי או את מה שאני עושה כאלים במיוחד. אבל יכול להיות שאני חורג מגבול המותר".
הבמאי, שהיה מכור לטלוויזיה כבר מילדותו, מודה שכיום הוא לא נוהג לצפות בה, לפחות לא בדרך המסורתית. "אני רואה רק חדשות. כל בוקר כשאני מתעורר ומכין ארוחת צהריים לילדים, בגלל שאשתי חולת ספורט ורצה על הבוקר - אני נכנס ליוטיוב ומשוטט. הרבה פעמים אני שוקע בדברים פוליטיים ולפעמים גם בסרטונים בידוריים". בנוסף, הוא מבהיר שלבחירה שלו לעבוד עם אמזון יש סיבה. "הטלוויזיה סובלת משירותי הסטרימינג כי אף אחד כבר לא צופה בה. אני לא צופה. גם הילדים שלי וגם אשתי לא. אבל אנחנו כן צופים בסטרימינג כשאנחנו רוצים לראות משהו ולוחצים על סטופ כשאנחנו רוצים לראות משהו אחר. מבחינתי הטלוויזיה מתה והגופה כבר התקררה, והסטרימינג הוא ההתפתחות שלה, בשילוב עם הקולנוע. מבחינתי העתיד בהיר ויפה".
