פרשיית המין המביכה של אחד מעשירי פרו: קראו פרק מספרו של מריו ורגס יוסה

מיד כשראה אותו נכנס למשרדו חש המהנדס אנריקה קארדֶנָס - קיקה בפי אשתו וחבריו - אי-נוחות משונה. מה הפריע לו בעיתונאי הזה שהתקרב אליו ביד מושטת? הילוכו המטורזן וזרועותיו המתנפנפות ברהב, כאילו היה מלך הג'ונגל? החיוך העכברי שכיווץ את מצחו תחת השערות הדביקות המהודקות על גולגולתו כמו קסדת מתכת? מכנסי הקורדרוי הסגולים הצמודים שהתהדקו כמו כפפה על גופו הדקיק? או הנעליים הצהובות עם עקבי הפלטפורמה העבים שנועדו להגביה את קומתו? הכול נראה לו מכוער ומצויץ.

"נעים מאוד, אדוני המהנדס קארדנס," הושיט לו העיתונאי יד רפויה וקטנה, שטופת זיעה, שליחלחה את ידו. "סוף-סוף מתאפשר לי ללחוץ את ידך, הייתי צריך להתעקש על זה לא מעט."

קולו היה צווחני וחזותו היתה לעגנית, עיניו קטנות ותזזיתיות, גופו זעיר, ואנריקה חש בריח הרע שנדף מבתי שחיו או מכפות רגליו. האם זאת הסיבה שהטיפוס הזה לא מצא חן בעיניו כבר מההתחלה?

"אני מצטער, אני יודע שהתקשרת פעמים רבות." התנצלותו לא היתה משכנעת. "אני לא יכול לקבל את פני כל האנשים שמתקשרים אלי, אתה לא מתאר לעצמך כמה היומן שלי עמוס. שב בבקשה."

"אני מתאר לעצמי," אמר הברנש הקטן. נעלי העקב שלו חרקו, והוא לבש ז'קט כחול צמוד מאוד וענב עניבה ססגונית שנדמה כי תחנוק אותו בכל רגע. הכול בו היה זערורי, אפילו קולו. בן כמה הוא? ארבעים? חמישים?

מריו ורגס יוסה(צילום: AP)

"איזה נוף מדהים יש לך מפה! שם באופק זה הר סן קריסטובל, לא? אנחנו בקומה עשרים או עשרים ואחת?"

"עשרים ואחת," הוא הטעים. "יש לך מזל, היום יש שמש ואפשר ליהנות מהנוף. בדרך כלל בתקופה הזאת האובך מעלים את כל העיר."

"בטח זה מעניק לך תחושת כוח לראות את לימה פרושה ככה תחת רגליך," התבדח האורח. עיניו החומות התרוצצו, יוצאות מחוריהן, וכל מה שאמר, כך היה נדמה לקיקה, הסגיר חוסר כנות עמוק. "ואיזה משרד אלגנטי, אדוני המהנדס. תרשה לי להעיף מבט ברישומים האלה."

כעת עבר האורח ובחן בשלווה את הציורים שתיארו צינורות, גלגלות, בוכנות, מאגרי מים ומשאבות. המעצבת ליאוֹנוֹרסיטָה אַרטיגַס בחרה בהם לעטר את קירות משרדו בטענה לפיה "זה לא נראה לך כמו הדפסים מופשטים, קיקה?" מצחיקה, ליאונורסיטה, לפחות היא שילבה את הציורים המנוכרים והמעורפלים בתצלומי נוף פרואני. הכול עלה לו הון תועפות.

"תרשה לי להציג את עצמי," אמר לבסוף הברנש הקטן. "רוֹלַנדוֹ גָארוֹ, עיתונאי בלב ובנפש. אני מנהל של השבועון 'דֶסטָפֶּס'."

הוא הושיט לו כרטיס ביקור. חיוכו המרומז לא מש מפניו והוא ליהג בקול צווחני וחורק. לבסוף הכריע אנריקה כי הדבר שהפריע לו יותר מכול אצל האורח לא היה הסירחון שהפיץ, אלא קולו.

"אני מכיר אותך, סניור גארו," ניסה המהנדס להיות אדיב. "צפיתי פעם בתוכנית שלך בטלוויזיה. אני מניח שסגרו לך אותה מסיבות פוליטיות."

"סגרו לי אותה על אמירת אמת, מה שלא נסבל יותר מדי בפרו בימינו ובכלל," אישר העיתונאי במרירות, אבל לא חדל מלחייך. "סגרו לי כבר כמה תוכניות רדיו וטלוויזיה. במוקדם או במאוחר יסגרו לי גם את 'דסטפס' מאותה הסיבה. אבל לא אכפת לי. זה חלק מהמקצוע, במדינה הזאת."

רוצים לקרוא את "בובות על חוט" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

עיניו המצומצמות הביטו בו כקוראות תיגר, ואנריקה הצטער על שהסכים לפגוש את הטיפוס הזה. מדוע עשה זאת? מפני שמזכירתו, שמאסה בשיחות הרבות, שאלה אותו: "אז להגיד לו שלא תוכל לקבל אותו ודי? אני לא יכולה לסבול אותו, תסלח לי, אדוני. הוא משגע את כולנו במשרד. הוא מתקשר חמש או שש פעמים ביום כבר כמה שבועות." הוא חשב שאחרי הכול, עיתונאי יכול להביא תועלת לפעמים. אך גם סכנה, סיכם בינו לבין עצמו. לבו ניבא לו שטובה לא תצמח מהביקור הזה.

"תגיד לי במה אוכל לעזור לך, סניור גארו." הוא הבחין שהעיתונאי הפסיק לחייך ונועץ בו כעת את עיניו במבט ספק מתרפס ספק עוקצני. "אם הכוונה למודעת פרסומת, אני אומר לך מראש שאנחנו לא עוסקים בזה. יש לנו חוזה עם חברה שמנהלת לנו את כל הפרסום של הקבוצה."

אבל, כצפוי, האורח לא היה מעוניין במודעות לשבועון. הברנש הקטן הרצין מאוד. הוא לא אמר דבר, הוא בחן אותו בשתיקה, כמי ששוקל את המילים שישמשו אותו בהמשך או שמעוניין לשמור על מתח כדי לערער את שלוותו. ואכן, בעודו ממתין שרולנדו גארו יפצה את פיו, נוסף על הכעס שהתעורר בו, אנריקה החל להרגיש אי-שקט. מה הגנדרן הזה עומד לשלוף מהכובע?

"למה אין לך שומרי ראש, אדוני המהנדס?" שאל גארו לפתע. "לפחות כאלה שנראים לעין."

אנריקה משך בכתפיו מופתע.

"אני מאמין בגורל ואני מעריך מאוד את החופש שלי," ענה לו. "מה שצריך לקרות יקרה. לא הייתי יכול לחיות מוקף בשומרי ראש, הייתי מרגיש אסיר."

האם הטיפוס הזה בא לראיין אותו? הוא לא יסכים, כמובן, ויסלק אותו בהקדם.

"מדובר בנושא עדין מאוד, אדוני המהנדס קארדנס." העיתונאי הנמיך את קולו כאילו הקירות מאזינים לו. הוא דיבר באיטיות מחושבת, בשעה שפתח בתיאטרליות מסוימת אוגדן שהביא איתו, והוציא ממנו תיקייה אחוזה בשתי גומיות צהובות. הוא לא הושיט לו אותה מיד. הוא הניח אותה על ברכיו וחזר ונעץ בו את עיני המכרסם שלו, שבהן דימה כעת אנריקה למצוא משהו חמקמק, מאיים אפילו. מה עבר עליו שהסכים להיפגש איתו? הגיוני יותר שאחד מעוזריו היה מקבל אותו, מקשיב לו ונפטר ממנו. עכשיו מאוחר מדי, והוא עוד יתחרט על זה.

"אני אשאיר לך את המסמך הזה כדי שתבחן אותו בעיון," אמר גארו והושיט לו אותו בטקסיות מוגזמת. "כשתעיף בו מבט, תבין מדוע רציתי להביא לך אותו באופן אישי ולא להשאיר אותו בידי המזכירות שלך. 'דסטפס' לא היה מעלה בדעתו לפרסם טינופת שכזאת. אתה יכול להיות סמוך ובטוח בכך."

העיתונאי השתהה ארוכות, בלי להוריד ממנו את מבטו, והמשיך כשהוא מנמיך את קולו הצווחני: "אל תשאל אותי איך זה הגיע לידיים שלי, מפני שלא אומר לך. זאת שאלה של אתיקה עיתונאית, אני מניח שאתה יודע מה זה. אתיקה מקצועית. אני מכבד תמיד את המקורות שלי, אף על פי שיש עיתונאים שמוכרים אותם לכל המרבה במחיר. אבל אני כן מרשה לעצמי לומר לך שוב שזאת הסיבה שהתעקשתי להיפגש איתך באופן אישי. יש בעיר הזאת, כמו שאתה ודאי יודע, אנשים שרוצים לגרום לך נזק. בגלל היוקרה, הכוח וההון שלך. הדברים האלה בלתי נסלחים בפרו. הקנאה וחוסר הפרגון משגשגים כאן ביתר שאת, יותר מבכל מדינה אחרת. אני רק רוצה להבטיח לך שאלה שרוצים להכתים את המוניטין שלך ולהזיק לך, לעולם לא יעשו זאת דרכי ודרך 'דסטפס'. אתה יכול להיות בטוח בכך. אני לא יורד לרמה של מעשי נבלה שכאלה. פשוט עדיף שתדע איפה אתה עומד. האויבים שלך ינצלו פרשיות כאלה וגרועות יותר כדי לאיים עליך ולדרוש ממך אלוהים יודע מה."

הוא הפסיק לדבר כדי לנשום, וכעבור כמה שניות המשיך בחגיגיות, מושך בכתפיו: "מובן שאם הייתי נכנס למשחק המלוכלך הזה ומשתמש בחומר, התפוצה שלנו היתה מזנקת פי שלושה או ארבעה. אבל למזלך, אדוני, עדיין נותרו בפרו כמה עיתונאים בעלי עקרונות. אתה יודע לָמה אני עושה את זה? כי אני רואה בך פטריוט, סניור קארדנס. אדם שבאמצעות החברות שלו מיטיב עם המולדת. בזמן שרבים נמלטים בבהלה מהטרור ולוקחים את הכסף שלהם לחו"ל, אתה נשאר כאן, עובד ויוצר מקומות עבודה, מתמודד עם הטרור, תורם לקידום המדינה. אומר לך דבר נוסף. אינני רוצה גמול. גם אם תציע לי, אסרב לקבל. באתי למסור לך את הזבל הזה כדי שתוכל לזרוק אותו לפח ולישון בשקט. שום גמול, אדוני, חוץ ממצפוני השקט. כעת אני משאיר לך את זה. אני יודע שאתה אדם עסוק מאוד, ואני לא רוצה לגזול מזמנך היקר."

הוא קם, הושיט לו את ידו, ואנריקה, מבולבל, חש שוב בידו את הלחות שהותיר בו מגע כף היד והאצבעות הרכות והרטובות מזיעה. הוא הביט בברנש מתרחק לעבר הדלת בצעדו האמיץ והבטוח, פותח אותה, יוצא, ובלי להפנות את ראשו, סוגר אותה אחריו.

הוא חש בלבול ומורת רוח גדולה כשמזג לעצמו כוס מים ושתה אותם בלגימה אחת, לפני שהסתכל בתיקייה. היא היתה מונחת על שולחנו, תחת עיניו, והיה נדמה לו שידו רועדת בשעה שהסיר את הגומיות ששמרו עליה סגורה. הוא פתח אותה. מה זה כבר יכול להיות? שום דבר טוב, אם הבין לאשורם את דבריו של הברנש. הוא הבחין שמדובר בתצלומים עטופים בנייר משי שקוף. תצלומים? באילו תצלומים מדובר? הוא החל להסיר את נייר המשי בזהירות, אבל בתוך שניות איבד את סבלנותו, קרע את הנייר והשליך אותו לפח. ההפתעה שגרם לו התצלום הראשון היתה גדולה כל כך, שהוא שמט את צרור התצלומים, והם נפלו מהשולחן לרצפה והתפזרו לכל עבר. הוא החליק מהכורסה ואסף אותם בזחילה על ארבע. תוך כדי כך הוא הביט בהם וכיסה במהירות כל תצלום בזה שבא אחריו, המום, מבועת, חוזר לקודם, מדלג על שניים. לבו הלם בחזהו, והוא הרגיש מחנק. הוא עדיין ישב על הרצפה, עשרים התצלומים בידיו, עובר עליהם שוב ושוב, לא מאמין למראה עיניו. לא ייתכן, לא, לא. ואף על פי כן, הנה התצלומים, מסגירים הכול, אולי אף יותר ממה שאירע בלילה ההוא בצ'וֹסיקָה שקם לתחייה עכשיו, אחרי שהוא כבר שכח מהיוגוסלבי ההוא ומכל זה לפני זמן רב.

הוא היה מפורק, מעורער, ובקושי הצליח להזדקף. הוא הניח את ערימת התצלומים על השולחן, הוריד את הז'קט, רופף את קשר העניבה וצנח על הכורסה בעיניים עצומות. הוא נטף זיעה. הוא ניסה להרגיע את עצמו, לחשוב בבהירות, לבחון את המצב בקור רוח. לשווא. הוא חשב שיחטוף התקף לב אם לא יצליח להירגע. הוא ישב כך זמן-מה, עיניו עצומות, וחשב על אמו המסכנה, על מריסה, על קרוביו, שותפיו, ידידיו, על דעת הקהל. במדינה הזאת אין מי שלא מכיר אותו, לעזאזל. הוא ניסה להסדיר את נשימתו, לשאוף אוויר דרך אפו ולנשוף דרך פיו.

סחטנות, כמובן. בטיפשותו הוא נפל קורבן לתרמית. אבל הדבר אירע לפני שנתיים, אולי יותר, שם בצ'וסיקה, איך הוא היה מסוגל לשכוח? ליוגוסלבי קראו קוֹסוּט, לא? מדוע רק עכשיו צצו התצלומים האלה? ולמה באמצעות הטיפוס המבחיל הזה? הוא אמר שלעולם לא יפרסם אותם ושהוא לא רוצה גמול, אבל ברור שזאת היתה דרכו ליידע אותו שהוא מתכוון לפעול בדיוק להפך. הוא עמד על כך שהוא איש עקרונות, כדי להעביר לו את המסר שמדובר למעשה בפושע חסר מצפון, שנחוש להוציא לו את הנשמה, למוטט אותו, לאיים עליו בשערורייה בסדר גודל מפלצתי. הוא חשב על אמו, איך פניה המרשימות והאציליות מתעוותות מהפתעה ואימה. הוא חשב על התגובה של אֶחיו למראה התצלומים. לבו התכווץ כשדמיין את פניה של מריסה לבנות אף יותר מכרגיל, את פיה פעור ואת עיניה בגון הרקיע נפוחות מבכי. הוא ביקש להיעלם. הוא חייב לדבר עם לוסיאנו מיד. אלוהים, איזו בושה. ואולי עדיף להתייעץ עם עורך דין אחר? לא, איזה טמבל, בחיים הוא לא יפקיד תצלומים כאלה בידיים של איש חוץ מלוסיאנו, חברו מבית הספר, חברו הטוב.

נשמע צלצול טלפון, ואנריקה זינק מהכורסה. המזכירה הודיעה לו שעוד מעט אחת-עשרה, ויש לו ישיבת דירקטוריון בחברת הכרייה. "כן, כן, הנהג מחכה לי עם המכונית בכניסה. אני כבר יורד."

הוא ניגש לשירותים, ובשעה ששטף את פניו ייסר את עצמו במחשבות: מה יקרה אם התצלומים יופצו בכל לימה בעיתון או בצהובון, מאלה שמפרסמים בפומבי פיסות טינופת מחייהם הפרטיים של אנשים? אלוהים, הוא חייב לפגוש את לוסיאנו בהקדם. לא רק שהוא חברו הטוב, המשרד שלו הוא מהיוקרתיים ביותר בלימה. כמה הפתעה ואכזבה נכונות למי שראה בקיקה קארדנס דוגמה ומופת לשלמות.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן.

"בובות על חוט", מריו ורגס יוסה, אחוזת בית, 255 עמודים