"במקום להילחם בחושך, להגביר את האור"
ארגון PHOTO IS:REAL מסייע לאנשים מרקעים שונים, רובם קשים ומורכבים, להשמיע את קולם בפעילות חברתית בשפת הצילום. מעל 1,200 מבוגרים ובני נוער מקהילות שונות בארץ השתתפו בפעילות בשנים האחרונות. אייל לנדסמן, העומד בראש הארגון, בטור אישי
בלב שכונת הדר בחיפה פועלת "החצר הנשית", שפתוחה לנערות ונשים צעירות בגילאי 13-25 שחיות בסביבה, מכל הרקעים: יהודיות וערביות, עולות חדשות וצבריות, חברות הקהילה הגאה, אימהות יחידניות ועוד. המשותף לכולן הוא היותן חיות במצבים מורכבים ובסיכון. החצר משמשת מזה שנים כעוגן מרכזי בחייהן, ללא תנאים, ומהווה בית חם, תומך ויציב עבורן.
הצילום הזה של רובי (כל השמות המלאים שמורים במערכת), נוצר בעקבות המאבק כנגד סגירת "החצר הנשית" בשל בעיות תקציב. הנשים בחצר התארגנו לבטא את תחושותיהן תוך שימוש בשפת הצילום, שלמדו במסגרת סדנאות הצילום שהמתנדבים והמתנדבות שלנו העבירו אצלן.
הן ביימו וצילמו את רגשותיהן, השמיעו את קולן, ויצאו לתקשורת. מעמדה פסיבית, הן הפכו לאקטיביות, ביטאו את קולן - וקולן נשמע. המאבק הצליח – החצר לא נסגרה.
כצלם חיפשתי באובססיה את האור, אך עם השנים נחשפתי ליותר ויותר חושך מסביבי. אני ושותפיי לדרך הרגשנו שבעידן בו כולנו מוצפים בדימויים ללא הרף, הצגה של קהילות מוחלשות ושל היעדר שוויון על קירות הגלריה פשוט לא מספיקה. הרגשנו שאנחנו מחויבים למצוא את הדרך באמצעותה הפרט והקהילה יוכלו לקחת חלק פעיל בתיעוד הסיפור האישי שלהם. לתת להם את הכוח ואת הקול שהם כל כך זקוקים לו.
לשם כך הקמנו את PHOTO IS:RAEL, ארגון עצמאי ללא מטרות רווח, שיש לי את הזכות לעמוד בראשו. מטרתנו כארגון חברתי היא לאפשר לאוכלוסיות וקהילות שונות להשמיע את קולן, למחות, לשתף ולספר את סיפורן – באמצעות שפת הצילום.
לדבר, לספר, וגם להשפיע ולשנות מציאות
השפה, המובנת לכל, הופכת לכוח עצום: לדבר, לספר, וגם להשפיע ולשנות מציאות. המשתתפים שלנו מגיעים על פי רוב מאוכלוסיות חלשות, משולי החברה, בכל הארץ: נוער בסיכון, מיעוטים, מכורים נקיים, נוער על הספקטרום האוטיסטי, נכים, נשים בסיכון, קשישים, ועוד רבים. הם מצלמים בעצמם, ויוצרים מסר שיוצא החוצה ישירות מתוך החיים שלהם עצמם.
אצלנו מאמינים באמת ובתמים שלכל אדם יש זכות להשמיע את קולו, ואנו מאמינים שרק האדם עצמו, בקולו שלו, יכול להצביע באמת על הצרכים ועל הקשיים שעומדים בפניו. בארבע השנים האחרונות, עיקר הפעילות שלנו בתחום החברתי מבוסס על שיטת Photo Voice, שפותחה על ידי החוקרות קרולין וונג ומארי אן בוריס.
בבסיס השיטה, ניצבת התפיסה שבני אדם הם-הם המומחים בחייהם, ומכאן שעליהם להיות שותפים מרכזיים ביצירת הידע אודותיהם ואודות מצבם, ועליהם גם להיות חופשיים לבטא אותו, כחלק מתהליכים חשובים של העצמה ושל התפתחות – אישית וחברתית כאחד.
במסגרת הפעילות, לומדים המשתתפים שלנו את שפת הצילום, מתנסים בצילום מעשי, המבטא את חייהם וחוויותיהם, ומציגים תערוכה בפסטיבל הצילום הבינלאומי השנתי שאנו מקיימים בתל אביב, לצד צלמים ידועי-שם מרחבי העולם.
בשנים האחרונות הפעילות שלנו הקיפה למעלה מ-1,200 בני נוער ומבוגרים מ-60 קהילות שונות בישראל. כתוצאה מתהליך העבודה המתמשך והצגת העבודות, אלפי בני משפחה, צוותים טיפוליים, קובעי מדיניות, וכמובן – הציבור הרחב, נחשפו לסיפורים האישיים של הקהילות הפעילות.
לראות את הקהילות הללו באופן שונה
דרך התערוכות שאנו מקיימים, נקרית לקהל הרחב ההזדמנות לראות את הקהילות הללו באופן שונה, מועצם מעצם ההתבוננות במציאות מתוך העיניים של האנשים עצמם, והיכרות עם יכולות ומאפיינים רבים שלא היו ידועים וברורים לאוכלוסייה הרחבה.
כך היה למשל עם "החצר הנשית" בחיפה. וכך גם, למשל – וזה רק סיפור אחד מיני רבים – מגיעות מדי שבוע בשלוש השנים האחרונות דבי, מירי וורד, שלוש צלמות מוכשרות, לבית החולים גהה, להדריך מפגשי צילום עבור בני נוער המאושפזים במחלקה הסגורה.
הצילומים מתקיימים בתנאים מוגבלים, בתוך המחלקה ובחצר בית החולים המוקפת חומה. שום פרט מזהה לא ניתן להצגה מחוץ למחלקה, אפילו לא את שמו הפרטי של הילד. כל זה אינו פוגע ולו במעט בעוצמת הדימויים, ובסיפור המורכב המובע מתוכם. בקולם המייחל להישמע.
מכל הפרויקטים שעשינו בשנה האחרונה, אחד ריגש אותי באופן מיוחד. באתיופיה מצויים כיום כ-8,000 יהודים הממתינים לעליה במחנות מעבר באדיס אבבה ובגונדר. לחלקם הגדול משפחות שכבר עלו לישראל, והם ממתינים זמן רב לאיחוד עימן. בשנת 2015 קיבלה הממשלה החלטה להעלות את שארית היהודים תוך חמש שנים. מאז, למרבה הצער, כמעט ולא השתנה דבר.
בפרויקט שעשינו בשיתוף בני הנוער היהודים באתיופיה, נוכחנו בעוצמה של שפת הצילום לגשר בין שפות, קהילות ומדינות, לספר דברים שגם המילים לא יכולות להגיד. מי שלא ראה את התקווה והתשוקה בצילומים שלהם במו עיניו, יתקשה להבין. בני נוער שמאז שנולדו מנסים למצוא את המילים והדרך לתקשר איתנו, החיים בישראל, לזעוק את זעקתם למציאות חיים אחרת.
הסיפורים האלו הן אור משמעותי, אבל קטן, בחושך הגדול המקיף אותנו. הדרך להפיכת החושך הזה לאור עודנה ארוכה. בימינו האתגר ביצירת תצלומים והפצתם אינו גדול – צילום הפך לנגיש מתמיד. האתגר הוא בשימוש בשפה הזאת כדי להשמיע קול משמעותי, שמניע תהליך רחב של שינוי.
לשם כך צריך אנשים, מדריכים אמתיים עם לב ואמונה בטוב, שנרתמים למשימה בנחישות, לוקחים פעולה פשוטה – והופכים אותה לכלי להניע את השינוי. לשמחתי שם נחשפתי לאור גדול. נשמח אם תצטרפו אלינו ל- PHOTO IS:RAEL להפוך לחלק מצוות ההדרכה המדהים שהקמנו ולהגיע לאירועים ולתערוכות שאנחנו מקיימים. יחד נהפוך את החושך הזה לאור גדול.
לפנייה לכתב/ת 
