מהדף לטבע: סופרים ממליצים על טיולים
אשכול נבו אוהב להגיע להר בפאתי צפת, להסתכל איך השמש שוקעת ולחשוב מה השתנה בחייו, מרחצאות חמת גדר מדורגת בצמרת הרשימה העולמית של גלילה רון פדר, ונעה ידלין מבקשת שתשימו לב לפארק החורשות. לכבוד שבוע הספר ביקשנו מסופרים להמליץ על מקומות אהובים
נעה ידלין: פארק החורשות
איפה בארץ? שכונת אבו כביר בדרום תל אביב.
במכתב דחייה שקיבלתי מאחת ההוצאות לאור לפני שנים, כשביקשתי לפרסם את ספרי הראשון, נכתב, בין היתר, שהרומן "אינו כולל כמעט תיאורים של נוף או מזג אוויר". חלפו מאז כמה שנים וחלפו מאז כמה ספרים, אבל אני נותרתי בסורי: לא טיולים ולא נוף, לא מסלולים ולא שקיעה בחוף; לכל היותר קצת גשם.
המקום והמוזה: סופרים מגלים היכן הם מוצאים השראה
נזכרתי בנזיפה ההיא כשהתבקשתי להמליץ על מקום נחמד לבקר בו. נדמה היה לי שאין, וכבר שקלתי להגיש את מכתב הדחייה ההוא, על תקן אישור מההורים, לעורכי העיתון. אבל אז נזכרתי בגיבורי ספרי האחרון, "אנשים כמונו", ובאובססיה שלהם לבית הספר לטבע – בית ספר יוקרתי בדרום תל אביב, שהם מבקשים לשלב בו את בתם הקטנה. וחשבתי, שאם רק היו נושמים עמוק, ושוכחים לרגע מטפסי ההרשמה ורשימות ההמתנה והניסיונות לפרוטקציה, אולי היו מבחינים בפארק העצום שמשתרע מאחורי גבם, ממש מאחורי בית הספר לטבע, סמוך לשכונה שעברו לגור בה.
פארק החורשות הוא לא סלב גדול, אפילו לא בקרב תושבי תל אביב. אבל מגיע לו להיות: הוא רחב ידיים, הוא יפה וירוק והוא משופע בפינות חמד, כולל כמה ממתקני המשחקים השווים ביותר בעיר (אומגה!). והכי חשוב, והוא מוקף בבניינים משונים וכנסיות ישנות, מהסוג שאפשר למצוא רק בדרום תל אביב. מה צריך עוד?
טיפ: עיריית תל אביב, באמצעות דיגיתל, מארגנת שם מדי פעם סיורים בחינם בשבתות.
נאווה מקמל-עתיר: בעקבות הספר "יד אחות" המספר את סיפורה של רחל המשוררת
איפה בארץ? חצר כינרת, בית המוטור, בית העלמין כינרת.
שלוש נקודות בסיפורה של רחל המשוררת, אותו כתבתי באהבה לאורך 5 שנים. ב-1911, שלוש שנים אחרי שנוסדה חצר כינרת, ייסדה בה האגרונומית חנה מייזל את "חוות העלמות" במטרה להכשיר בה נשים לחקלאות. רחל הייתה אחת מתלמידותיה. "ולא היו לרחל ימים טובים כימיה שם". לכו בעקבותיה, בחצר ששומרה ושוחזרה להפליא. היכנסו לחוות העלמות, לאסם, לחדר האוכל, למבני המשק. נדמה שהאנשים הניבטים אליכם מן הצילומים עדיין שם... תאמו ביקור, בקשו הדרכה.
בית הקברות בכינרת. כאן ביקשה רחל להיקבר. כשהבינה שזמנה קצוב החלה לטפל בעניין בכל כוחה. "אם צו הגורל להיות רחוקה מגבוליך, תניני כינרת לנוח בבית בקברותייך", כתבה בשיר. בקשתה נתמלאה והיא נקברה אל מול פני האגם הנוצץ לא רחוק מנוח נפתולסקי וברל כצנלסון ובן ציון ישראלי ואחרים שסיפורי חייהם נעוצים בבשרה של הארץ.
במשך 110 שנים עמד כאן דקל. אותו "דקל שפל צמרת" משירה של רחל, עד שבאפריל 2018, בסערה הגדולה שטלטלה את הארץ קרס אל מותו. הוא מת שלם, אך לא ניתן היה להצילו. על מקומו נטע יהודה שניידמן (88), בן כינרת, דקל חדש מחלקת אדמתו. דקל – ילד רק בן 10 בעל שני גזעים שנראים כתאומים.
גלילה רון פדר עמית: חמת גדר
איפה בארץ? עמק הירמוך, מדרום לרמת הגולן, כעשרים דקות נסיעה מצומת צמח.
לפני ההמלצה, גילוי נאות: אישי ואני חובבים מושבעים של אתרי מעיינות חמים וטבלנו ברבים ברחבי העולם, מהם יוצאי דופן, כמו הלגונה הכחולה באיסלנד ומהם דומים לשכמותם בארצות אחרות.
יודעי עבר אומרים שהשימוש במרחצאות, לפני שחודש במאה העשרים, התחיל בתקופת המשנה. יוצא מזה שכל הטובלים זוכים בערך מוסף, היסטורי, ובעלי דימיון, ואני ביניהם, יכולים ממש לנשום את החיבור אל אבות אבותינו.
המים מאוד נעימים, למרות שבשיא הקיץ הם עלולים להיות חמים מדי. הבריכה החמה מחולקת לשני חלקים, חלק אחד מקורה וחלק שני פתוח. חובבי הזרמים יכולים להנות מעיסויי מים לאברים שונים, תותחי מים לצוואר לכתפיים ולגב, מיטות ז'אקוזי ומפלים.
טיפ לכל מי שמגיע לאתר: ישנו מגרש חניה גדול, כך שאין כל בעיה למצוא מקום לרכב, אבל עדיף לבחור חניה מוצלת, כי זהו אזור חם במיוחד.
חשוב לא לשכוח כובעים ותכשירים נגד קרינת שמש, כמו גם צידה מספקת. אבל גם אלה שלא זכרו להביא כל מה שנכון להביא, יוכלו בקלות "להשלים ציוד" באמצעות החנויות והמסעדות הקיימות במקום.
אשכול נבו: הר כנען
איפה בארץ? הר כנען, יער בירייה.
בפאתי צפת שוכן הר כנען. בשיפולי הר כנען נמצאים בתיה של שכונת איביקור. מהנקודה שבה נגמרת השכונה יוצא שביל הליכה שמתפתל בין עצי צפצפה, נושק ליער בירייה ומגיע כמעט עד לבסיס הסודי שכולם יודעים עליו.
בחורף קר כאן כמו בסיביר. באביב יש כאן פריחה משגעת. בקיץ יש כאן בריזה. ובסתיו השביל מרוצף עלים לכל אורכו. בדרך חזרה אפשר, במקום לשוב ישר לשכונה, לחצות את הכביש אחרי מצודת בירייה, לפתוח שער ברזל קטן, ולרדת בשביל האבנים הלבנות עד למעיין הנסתר.
במעיין אין מים. אבל יש עץ תאנה שנעים לחסות בצילו, להסתכל איך השמש שוקעת מאחורי הר מירון ולחשוב מה השתנה בחייך מאז הפעם האחרונה שהיית פה.
יואב בלום: תצפית הר שאול
איפה בארץ? הגלילה תחתון, בגלבוע.
אם לומר את האמת, אינני מהמטיילים הגדולים. אני איש של בית, ואת הטיולים הגדולים שלי היום אני לוקח יותר דרך ספרים ודימיון ופחות בעזרת רגליים. המקומות שאני יכול להמליץ עליהם מהיכרות אישית הם יותר מקומות כמו נרניה, פרוגסטאר B או אנק-מורפורק...
עם זאת, התצפית הנהדרת על עמק יזראל, אותה ניתן לראות מהר שאול, עדיין צרובה בזיכרוני כאחד הדברים היפים שראיתי בארץ. אל מול חומת ההר המשתפלת, העמק השטוח ומשובץ השדות נפרש מול העיניים וממלא את הלב בתחושה של מרחב ויופי. השילוב שבין הנוף הפתוח לבין שרטוט השדות החקלאיים למטה, יוצר שילוב מעניין של היפה שבשני עולמות - יצירתו של הטבע ועמל הכפיים של האדם. מומלץ להגיע עם ילד או ילדה, רצוי שלכם, להושיב אותם מול הנוף בשעת בין ערביים ולומר "יום אחד, כל זה יהיה שלך". הנוף דורש את זה. אה, ויש גם מסלול מעגלי על פסגת ההר."
יונתן פיין: חרבת מחאז
"ימי צקלג" הוא מה שנקרא ספר מונומנטלי. על פני יותר מ-1,000 עמודים מתאר הרומן שבוע בקרבות הפלמ"ח בצפון הנגב במהלך מלחמת יום העצמאות. נראה לי שהתיאור הלקוני הזה מטעה, ושמדובר באחד הספרים הפחות קריאים והיותר מענגים שאתקל בהם. אני כותב "נראה לי" כי מעולם לא פתחתי אותו. עוד לא. אני שומר אותו לחרבת מחאז, המשלט שבו מתרחש הסיפור. אני לא זוכר איך הרעיון נולד, אבל מרגע שזה קרה הוא הפך לאחד מהחלומות האלה שאני יודע שאני עומד להגשים: להתבודד בחירבה עם אוהל, פנס והספר; לקרוא אותו; לחזור הביתה. פשוט, לא?
לתוכנית נקשרו עוד ועוד כתרים. ייעדתי אותה לציון סוף התואר, ובאופן כללי יותר תליתי בה תקוות למסע חניכה פרטי, הוכחה שאני מסוגל להרפתקנות וסגולה לשלוות נפש. לא ידעתי בדיוק למה אני עושה את זה או איך, אבל היה לי ברור שאצא מהחוויה הזאת אדם אחר משנכנסתי. בדקתי איפה יוצאת הנקודה המדויקת ואיך אפשר להגיע אליה בתחבורה ציבורית.
אבל מרגע שהרעיון נחשף למגע עם העולם, הוא החל להתרופף. אבא שלי הציע את אשראם שיטים במקום החירבה. נשאתי ונתתי איתו בלהט על תנאי החושה, ועל איך יוגש לי אוכל בלי שאצטרך לראות אף אחד (את ההצעה שלו להצטרף פסלתי על הסף). אשתי לעתיד הציעה בקתה מרהיבה ומבודדת במצוקי דרגות, שמשקיפה על ים המלח. ציינתי ביובש שהסיפור לא מתרחש בים המלח, ובו במקום החלטתי שזאת תהיה מסיבת הרווקים שלי: בחרבת מחאז עם ס.יזהר.
בסוף היינו באכזיב, עם עוד חבר שהתחתן שבוע לפני. עם השנים הצעות ומועדים אחרים באו, מחליפים יעד וסגנון אירוח במרחב שבין דרום הר חברון לערבה. ופעם אחר פעם זה לא היה זה: או כמעט או יותר מדי או פשוט לא מתאים כרגע. מדי פעם אני מתפתה לפתוח את הספר, אבל אני לא נשבר. אמנם עברו שנים וכבר יש לי ילדה, תינוקת מקסימה שאני נשאר איתה בבית, אבל בספטמבר היא תיכנס לגן. ואז, מקסימום אחרי ההסתגלות והחגים, שום דבר לא יפריד ביני לבין חרבת מחאז וס.יזהר: להתבודד; לקרוא; לחזור הביתה. פשוט, לא?
רוני סומק: נחל צין
איפה בארץ? הנגב, בקרבת שדה בוקר.
טיפ: "לפקוח עיניים ו"לצוד" איילות"
הֶהָרִים לְיַד נַחַל צִין
כְּמוֹ קֶרֶשׁ גִּהוּץ עָלָיו מְעַמְלֵן אֱלֹהִים
אֶת חֻלְצַת הַחַג
שֶׁל הַמִּדְבָּר.
בְּלוּלְאוֹת הַכַּפְתּוֹרִים
מִסְתַּתְּרִים
יְעֵלִים.
הַכִּיסִים
הֵם קִנֵּי
נְשָׁרִים,
וְעֵינֵי זְאֵב
תּוֹפְרוֹת בָּאֲדָמָה מַבָּט רָעֵב.
מַזָּל שֶׁרוּחַ הָעֶרֶב
מַרְדִּימָה אֶת טְבִיעוֹת הַדָּם עַל צַלְּקוֹת הַטֶּרֶף.
(מתוך "נקמת הילד המגמגם").
התאחדות המוציאים לאור בישראל, בשיתוף עם הרשויות המקומיות וספריית פיג'מה, עורכת השנה את שבוע הספר העברי בסימן קריאה משותפת. האירועים החלו ביום רביעי ויתקיימו עד ל-22 ביוני. לאתר שבוע הספר – הקליקו.
לפנייה לכתב/ת 
