הקבוצה שחדרה לנפש / טור
מול המהירות והחדות של מילווקי בגמר המזרח ובוודאי נגד אווירת השואו-טיים של גולדן סטייט, טורונטו הייתה כמו חבורת נגרים שהשתחלה לנשף נוצץ בלי שום כוונה לוותר על השמפניה. עינב שיף התמסר לסדרה הכי טובה שהייתה על המסך בתקופה האחרונה, והתרגש מהזכייה של הרפטורס באליפות ה-NBA
קוואי לנארד: "בשביל זה אני משחק כדורסל"
כל המספרים מהאליפות של טורונטו
קליי תומפסון קרע את הרצועה הצולבת
כעבור שני עשורים מוצא את עצמו גבר שכף רגלו לא דרכה בקנדה מול המסך בשעות שהשינה יפה להן, ומתחרה עם דרייק בצרחות, קפיצות ותנועות ידיים. אם ספורט הוא הים שאליו נשפכות כל האמוציות שלא יכולות להתפרק ביומיום, הפלייאוף הזה היה האוקיינוס השקט (בגודל, לא בווליום). סיפור אחרי סיפור, קליימקס אחרי קליימקס והנה: כבר לא צריך לחפש אחרי הסדרה הטובה ביותר בטלוויזיה, וגם לא דמויות לאהוב.
תהליך החדירה של טורונטו לנפש הזכיר את סגנון ההתקפה שלהם: כניסות קצובות ועקשניות פנימה, הסתכנות מחושבת בתוך סבך הידיים ואיזושהי אמונה נאיבית אך לא בלתי מבוססת שיהיה בסדר: פסקל סיאקם יצליח להגיע לטבעת, מארק גאסול ימצא את קייל לאורי או פרד ואנווליט מחוץ לקשת, סרג' איבקה יגרד הוק והכי סביר – קוואי לנארד יהיה קוואי לנארד. אוסף שחקנים כל כך לא זוהרים - עבור רובם אולסטאר זה לא יותר ממותג נעליים – שפשוט מתאבד על כדורסלנים פי אלף יותר מוכשרים ומנוסים במעמדים האלה. משחקי הבית לא נראים כמו אירוע השקה ואף ילד לא יתחנן לטיול בר מצווה באולם.
זה לא שהאליפות של טורונטו היא סנסציה מדהימה יותר מהזכייה של לסטר בפרמייר ליג, למשל. במצבה של גולדן סטייט, האנדרודוגיות של הרפטורס היא יותר מנטלית מאשר מקצועית. אבל גם מול המהירות והחדות של מילווקי בגמר המזרח ובוודאי נגד אווירת השואו-טיים של הווריירס, טורונטו הייתה כמו חבורת נגרים שהשתחלה לנשף נוצץ, ואין לה שום כוונה לוותר על השמפניה.
לכן, גם אם היריבה חסרה את השחקן הטוב בעולם ובדקות ההכרעה של המשחק הקובע את הכוכב הכי גדול שלה באותו ערב, מי שיטען שזאת אליפות עם כוכבית אינו אלא שרלטן. פול סיימון כתב שיש 50 דרכים לאבד אהבה ויש בערך פי מאה יותר דרכים להפסיד לכל קבוצה שסטף קרי ודריימונד גרין משחקים בה. טורונטו לקחה שלושה (!) משחקי חוץ, סגרה פערים, התאוששה מכישלונות וכל הקבוצה ביחד בכל ששת המשחקים לא התבכיינה כמו גרין ברבע אחד.
ולנארד, עם הכריזמה החרישית שלו, הזריקה שתמיד נראית קצרה מדי וטלפיים שמסוגלות לקחת כדור גם מהחלל. כשחושבים על דוגמאות לשחקנים נערצים, הוא לא השם הראשון וגם לא החמישי שקופץ לראש. אבל כשמסתכלים עליו פעם אחר פעם, נדמה שהוא כמו נוצר במדפסת תלת ממד שהוזנה בנתונים שהתקבלו אחרי ניתוח מעמיק ויסודי של כל מה שספורטאי-על צריך. הדימוי המושמץ שלו רק הוסיף לדרמה – ודרמות, כידוע, לא חסרו בגמר הזה – והוא ניתץ אותו באותה שלווה שגורמת לו לא להשתחצן אחרי סל מרהיב או להשתולל בגלל שריקה מופרכת לכאורה.
גם הבוקר, 0.9 שניות לסוף, בתום קליעת עונשין מדויקת שאחריה אפילו קרי לא מסוגל להושיע, הוא עדיין לא חייך. דרייק, לעומת זאת, כבר נראה כאילו הוא הספיק להתחבק עם כל טורונטו. אין לי אפילו קצה חוט של הסבר מדוע המסך המפוצל הזה, כמו כל החודש האחרון, הרגיש כל כך אישי. אולי כי לפעמים צריך זר גבוה ומסתורי כדי לקבל ממנו השראה. אולי בגלל שצריך להרגיע קמעה את החיבור בין כסף אדיר להצלחה מובנת מאליה, ולהעביר את הכתר למי שעושים את זה מעט אחרת. ואולי זה בכלל לא משהו שצריך לפרש או להבהיר, אלא רק לקוות להישאר עם ההיי המוזר הזה בלי שאף בשורה רעה תנחית אותך לקרקע.
לפנייה לכתב/ת 
