ממסיבה למסיבה: על משחק ההכתרה של טורונטו
"אמריקן איגל": מחגיגות האליפות בחדר ההלבשה של טורונטו עד הפרידה המאכזבת של גולדן סטייט מאורקל ארינה. דיווח מיוחד מהלילה האחרון של העונה ב-NBA
יש לנו אלופה חדשה
קוואי לנארד: "בשביל זה אני משחק כדורסל"
כל המספרים מהאליפות של טורונטו
קליי תומפסון קרע את הרצועה הצולבת
כמו שקרה עם הרפטורס על הפרקט בסדרת הגמר הזו, גם בלוקר רום שלהם אתה לא יכול לדעת מאיזה כיוון תגיע ההפגזה: פעם בדקה-שתיים נפתח בקבוק שמפניה, משפריץ בעוצמה ולא חס על אף אחד מהנוכחים. ויש לא מעט נוכחים. שחקנים, אנשי צוות, פמליות, פמיליות, פיזיותרפיסטים, טרמפיסטים, כתבים, צלמים ונער מגבות אחד חולקים חלל לא גדול, מה שמסביר את המשפט השני הכי נפוץ כאן: "הו פאק, אי אפשר לנשום!"
וכך, בין רטיבות מצחינה לתחושת מחנק נעימה, מסתובב סרג' איבקה ומנצח על הפיאסטה. כמו יתר שחקני הרפטורס, הסנטר הספרדי חבוש בכובע "אלופים", לבוש בחולצה תואמת וחמוש במשקפי סקי, שמאפשרים לו להתגונן ולהסתכל לשמפניות בקצף של העיניים. הקריאות השולטות כאן הן We the North, הסלוגן של הקנדים, We are the Champions, הסלוגן של העולם, ו-We did it, הסלוגן של הסחים. בקיצור, הרבה “We”, כראוי לאחת האלופות הכי קבוצתיות שידעה הליגה.
ולמרות הקבוצתיות - למרות ההברקות של לאורי והשלשות של ואנווליט והאתלטיות של סיאקם וההגנה של איבקה והתרומה של גאסול – זו הייתה קודם כל האליפות של קוואי לנארד (וגם, במידה רבה, של קווין דוראנט, שנעדר מ-5.75 משחקים בגמר, ובמידה מסוימת של קליי תומפסון, שהחמיץ את משחק 3 ואת רבע 4 של משחק 6).
כשנשמע הבאזר האחרון, האיש הביוני מניף אגרופים באוויר, משחרר שאגה, ואפילו, שומו שמיים, מותח את שפתיו למשהו שניתן להגדיר כחיוך. ואחרי שקיבל מביל ראסל את גביע ה-MVP של סדרת הגמר - בסך הכל האלוף השלישי בהיסטוריה שזוכה בו עם שתי קבוצות שונות אחרי קארים ולברון – הוא מנסה להסביר איך בדיוק נולד הגביע הזה.
"בקיץ שעבר, בנאדם", שלוש מילים שהוא מדקלם בזמן האחרון, מזכיר לו - ולנו - כמה עונת הבלהות האחרונה בסן אנטוניו צילקה אותו לפני שנדד צפונה, "עבר עליי הרבה. הייתה לי מערכת תמיכה נהדרת, המשכתי לעבוד קשה ולהתמקד במטרה. הגעתי לקבוצה עם מאמן חדש שהיו לו שאיפות דומות לשלי – לנסות להשיג את לארי או-בי (ככה לוקחים את השם לארי אובראיין, הכינוי של גביע האליפות, והופכים אותו למגניב). בשביל זה אני משחק, בשביל זה אני עובד. אני שמח שזה השתלם".
"השתלם מספיק כדי להשאיר אותך בקבוצה?" מנסה להקשות דוריס ברק מ-ESPN, והאיש שקלע 732 נקודות בפלייאוף הזה - הכמות השלישית הכי גבוהה בכל הזמנים (ג'ורדן 1992, לברון 2018) בפלייאוף בודד - מתחמק בקלות משמירה: "אני הולך ליהנות עם החברים והמאמנים, ואחשוב על זה אחר כך".
אבל 37 מיליון אוהדים בבית – ועוד כמה אלפים כאן באורקל – חושבים על זה כבר עכשיו. "ברור שאנחנו חייבים שהוא יישאר, הוא השחקן הכי טוב בעולם", אומר רודני, שעשה את כל הדרך מטורונטו ושילם 1,200 דולר (לא קנדי) לכרטיס. "בלעדיו אני לא בטוח שאנחנו עוברים את הסיבוב הראשון, איתו עשינו משהו חסר תקדים. הוא הניל ארמסטרונג שלנו".
אז אחרי שקטף עבורם את הירח, נשאר לחכות ולראות מה יהיה הצעד הבא שלו. מה שבטוח, כל צעד קטן לקוואי יהיה צעד ענק לקנדה.
הצלקת של סטף
סטף קרי עומד בחדר ההלבשה באורקל ארינה בפעם האחרונה בקריירה, רק בוקסר של אנדר ארמור לגופו, שריטה באורך של כ-15 ס"מ מעטרת את גבו העליון, מזכרת להפסד בקרב - ובמלחמה. "זה עדיין לא נגמר, עדיין יש סיכוי", הוא זורק בחיוך לשוטינג גארד שלידו. בדרך כלל היעד לבדיחות הסרקסטיות האלה הוא קליי תומפסון, שיושב לוקר אחד משמאלו. הפעם הכיסא של מספר 11 ריק – תומפסון עסוק בזוטות כמו בית חולים, MRI, קרע בצולבת ומחשבות על העתיד - אז סטף נאלץ לפנות הפעם ימינה. דמיון לי נענה עם הנהון מאולץ, אם כי ניכר שזה הדבר האחרון שמתחשק לו לעשות אחרי אובדן אליפות.
את דמרקוס קאזנס לא מעניין לזייף מצב רוח טוב - הזיופים שלו שמורים לדברים כמו הגנה וזריקות עונשין. אז בוגי יושב בצד ומתעסק בטלפון, וכמו שהעונה של הווריורס נראתה – עצם העובדה שהוא הצליח לא לקרוע גיד באגודל בזמן ששלח סמס היא חתיכת הישג.
אבל סטף – וזה נכתב כאן לא מזמן – הוא (רבע) עוף קצת אחר. הקפטן, לפחות כלפי חוץ, לא לוקח דברים יותר מדי ללב. אפילו אחרי ששמונה שניות לסיום משחק 6 בגמר ה-NBA החטיא שלשה שהייתה יכולה להחזיר את הסדרה לפינאלה בטורונטו, הוא שלם עם עצמו ועם העולם. "זו זריקה שאני לוקח 10 מ-10 פעמים", אומר הקלע הגדול בהיסטוריה, שהלילה היה רק הקלע השביעי בטיבו בארינה, "אני אחיה עם זה". הוא יחיה גם עם הציוצים המרושעים על כך שאחרי חמישה גמרים, עדיין אין לו גביע MVP אחד או על כך שבלי דוראנט, יש לו טבעת אחת בחמש שנים.
יחיה, ויחייך.
במסיבת העיתונאים, אחרי שפתח עם פרגון גנרי למנצחים ("הם שיחקו מדהים"), קרי מתפנה לדבר על החוסן שהפגינה הקבוצה שלו: "זו הרגשה קשה להיות בצד המפסיד, אבל הוכחנו מי אנחנו כקבוצה בדרך שבה התמודדנו עם כל הקשיים לאורך הפלייאוף הזה. ברור שנחשוב על ההפסד הזה, זה קשה, אבל עם ה-DNA שלנו ועם מי שאנחנו ועם האופי שיש לנו בקבוצה הזאת – לא הייתי מהמר נגד זה שנהיה שוב על הבמה הזאת בשנה הבאה ובכלל בעתיד. אני כל כך גאה באה בדרך שבה נלחמנו עד הסוף. הריצה הזאת של חמש השנים האחרונות הייתה אדירה, אבל אני בהחלט לא חושב שהסיפור שלנו נגמר".
נתראה בסן פרנסיסקו. או שלא
סיפור אחד שכן נגמר הוא זה של אורקל ארינה – ואוקלנד כולה כבית של גולדן סטייט. בעונה הבאה יעברו הווריורס מהאולם הכי ישן בליגה – כן, אפילו יותר ישן מהמדיסון סקוור גארדן – לצ'ייס סנטר המודרני בסן פרנסיסקו הנוצצת. "היו לנו זיכרונות נהדרים בבניין הזה", יאמר קרי בסיום המשחק. "אנחנו הולכים לחצות את הגשר וליצור זיכרונות חדשים. אני מקווה שכל אוהד שהיה באולם הזה מעריך את המסע".
האוהדים אולי מעריכים, אבל הם כועסים, ובעיקר כואבים. בחודשיים של הפלייאוף דיברתי כאן עם עשרות מהם, וכמעט כולם השתמשו במשפט "בסוף הכל זה כסף" בוורסיה ממורמרת כזו אחרת. אסור לשכוח: אם העזיבה של הווריורס, גאוות העיר, לא צורבת מספיק, הם התבקשו להגיש את הלחי השנייה ולהרגיש גם את הסטירה של קבוצת הפוטבול, שתנדוד בשנה הבאה ללאס וגאס.
"אין סיכוי שאגיע למשחקים בצ'ייס ארינה, למי יש כסף לקנות מנוי לשם?" אומר לי מת'יו, שמגיע (יותר נכון, הגיע) למשחקי הווריורס באוקלנד במשך יותר מ-30 שנה. "גם ככה בשנים האחרונות האוהדים כבר לא מה שהיו פעם, ואתם תראו שבסן פרנסיסקו זה יהיה עוד יותר גרוע. זו הופכת לקבוצה לעשירים בלבד".
אוהדים עשירים או לא, דבר אחד בטוח: רעבים הם ממש לא. הלילה הזדעזעתי לגלות שכל השורה מעליי הייתה ריקה. גמר NBA, משחק הדחה, פרידה מאורקל ארינה אחרי 47 שנה – ושורה ריקה. רק על זה מגיע להם להפסיד את האליפות. וגם על זה שאלפי אוהדי טורונטו הצליחו להשיג מהם כרטיסים. יש דברים שאין להם מחיר. באוקלנד, מסתבר, אהדה היא לא אחד מהם.
שנייה לסיום, כשקוואי עומד על הקו לזריקת הגארבג' הכי מתוקה בחייו, חלק מהאוהדים בצהוב-כחול אפילו מתחילים לזרום הביתה. במקום להישאר, לכבד בסטנדינג אוביישן ולהודות לאחת השושלות הגדולות בתולדות הכדורסל, להם יותר חשוב לקנות ב-50 אחוז איזו מזכרת או להקדים ב-100 אחוז איזה פקק.
שעה לפני המשחק זה דווקא נראה יותר מעודד. האוהדים יוצרים תור עצום כדי לחתום את שמם על קיר מיוחד שימוקם באולם החדש, ואת ההצגה בכניסה לאורקל גונב "באם באם", כלב סלב עם חשבון אינסטגרם שמגיע בבגדי ווריורס כשהוא נוהג על מכונית קטנה – ככל הנראה היחיד בגולדן סטייט שלא נפצע העונה.
אבל הסוף ידוע. כל כלב ביג'י יומו, כל הדינוזאורים אר דה צ'מפיונס.
לפנייה לכתב/ת 
