המענה הפלסטיני הראוי ל"עסקת המאה"
נשיא אוניברסיטת "אל-קודס" לשעבר סבור שדרוש ארגון שיאחד פלסטינים בגדה, בעזה, בישראל ובגולה, ויתעקש של הישארות, שיבה ושוויון
(צילום: רויטרס)
בעבר סברו רבים, ובהם מנהיגנו המנוח יאסר ערפאת, שבקרוב תקום מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. סברה זו רווחה במשך שנים רבות בקרב הציבור וההנהגה הפלסטינית עד שנעשתה כמעט לאמונה דתית. אולם המצב השתנה עם השנים, והתקווה שתקום מדינה פלסטינית נגוזה והלכה. בימינו לא נותר כמעט איש המאמין בהיתכנותו של חזון מדיני שכזה. גם לא אבו מאזן.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
כיום המצב בשטח מתאפיין בפיצול ובאובדן החזון המשותף. חמאס שקוע בניסיון לבסס את שלטונו ולנהל את רצועת עזה, בעוד תנועת פתח עושה את אותו הדבר בגדה המערבית. בתווך נמצא העם הפלסטיני, מתוסכל, אבוד וחסר דרך. איננו יודעים מה צופן לנו עתידנו, או אפילו כיצד היינו רוצים שייראה. יתרה מזו, על פי כל הפרסומים, "יוזמת השלום האמריקנית" עתידה להחמיר את המצב הקיים ולתקוע את המסמר האחרון בארונו של החזון הלאומי הפלסטיני.
בכל הנוגע ליוזמה האמריקנית יש כמה תרחישים אפשריים. ייתכן שתנועת פתח תחליט להשתתף במשא ומתן בצורה כלשהי; ייתכן שחמאס יחליט לעשות זאת; ייתכן שממשלת ישראל תחליט ליישם חלקים מסוימים מהיוזמה באופן חד-צדדי ועל פי האינטרסים שלה, וייתכן שנראה שילוב מסוים בין תרחישים אלו.
כך או כך, התוצאה הסופית של כל אחד מהתרחישים תהיה דומה: ישראל תמשיך לשלוט באופן מלא על השטחים הפלסטיניים בגדה המערבית ותוסיף לאחוז בריבונותה במזרח ירושלים, המצב הכלכלי של תושבי השטחים אולי ישתפר במקצת, סוגיית הפליטים לא תיפתר, ומעמדם של הפלסטינים בתוך ישראל ייפגע עקב מתן לגיטימציה לחוק הלאום.
במילים אחרות, גם אם יהיו שינויים, עוד התנחלויות או עוד סיפוח, עוד מרכז מסחרי או עוד אישורי כניסה, התוכנית האמריקנית לא עומדת להביא לשום שינוי מהותי.
משימה תרבותית להטמעת חזון משותף
אם נכיר בכך שמצבנו העגום לא עומד להשתנות בעקבות היוזמה האמריקנית, נוכל לנסח אסטרטגיה פוליטית חדשה שתתאים לתקופה הנוכחית. כלומר: להציע תוכנית פעולה שתהיה קשורה למציאות ותוכל להתממש בנסיבות הקיימות.
כצעד ראשון יש לאמץ את העמדה של תנועת פתח, שלפיה צריך לכבד את הסכמי העבר ולהקים מדינה פלסטינית בגבולות 67'. עלינו לאמץ עמדה זו, גם אם באופן פורמלי בלבד. כצעד שני יש להדגיש את העובדה שהארגון לשחרור פלסטין הוא המייצג הפלסטיני העליון, וכי הוא הוקם כדי לקדם את הקמת המדינה בשטח וכדי למגר תופעות שליליות כגון שחיתות, פטריארכיה ובדלנות.
אולם הצעד המשמעותי ביותר הוא גיבוש חזית מאוחדת פלסטינית אחת. קשה לעשות זאת בשעה שהעם הפלסטיני מפוצל ומשוסע: חלקו חי בתוך ישראל, חלקו נמצא בגדה המערבית ובעזה וחלקו מפוזר בגולה, ולכל אחת מהקבוצות האלה מאפיינים ייחודיים משלה.
אך גיבוש הזהות הפלסטינית המשותפת, שמחברת בין כולם, הוא מטרה עליונה, ובהשגתה יש תפקיד חשוב לאמנים, לסופרים, לאנשי תקשורת וליוצרי קולנוע. הם יכולים להעביר את הנרטיב הפלסטיני אל הדור הבא במגוון דרכים ושפות, ולהעמיק את החיבור לאדמת המולדת.
לא ניתן להמעיט בערך המשימה התרבותית. למעשה, היא כה חשובה עד שלדעתי עלינו להקים ארגון גג לאומי שיאחד סביבו את ההנהגות הפוליטיות השונות. ארגון הגג יחרוט על דגלו שלושה ערכים מרכזיים שאינם עומדים במחלוקת ויכולים לחבר בין הפלגים הפלסטיניים: היאחזות בקרקע, שיבה ושוויון.
הערך הראשון מבטא את זכותו של כל פלסטיני לחיות על אדמתו ולא להיעקר ממנה; הערך השני מבטא את זכותו של כל פלסטיני שגורש מאדמתו לשוב אליה; והערך השלישי מבטא את הדרישה לשוויון בין הפלסטיני שחי בארץ ובין האחרים שחיים בה.
הארגון לשחרור פלסטין צריך להיבנות מחדש כך שיפעל על פי שלושת הערכים האלה. בעתיד, במשא ומתן לפתרון הסכסוך, יציב הארגון את שלושת הערכים או הדרישות האלה כנקודת מוצא לתהליך המדיני. הקו המאחד הזה לא יסתור פעילות פוליטית פרטיקולרית על פי התנאים הייחודיים של כל אחת מהתנועות. ההנהגה הפוליטית בעזה, למשל, תוכל לפעול לשיפור תנאי החיים של תושבי הרצועה, והרשות הפלסטינית תוכל לקיים תיאום עם הכוח הכובש בגדה המערבית לפי שיקוליה, בעודן חברות בארגון הגג לצד התנועות האחרות.
גם בתוך ישראל יוכלו המנהיגים הפלסטינים לפעול למען זכויות האזרחים הערבים ולמען שוויון, ובה בשעה להיות חלק מהארגון לשחרור לפלסטין כתנועה כלל-פלסטינית.
במילים אחרות, "עסקת המאה" של טראמפ מחייבת אותנו – פלסטינים בגדה, בעזה, בישראל, בגולה – להציע מתווה פוליטי משלנו שיהיה מנוסח לאורו של מכנה משותף פלסטיני. התלכדות ההנהגות הפוליטיות המפוצלות סביב ערכים אלו תוכל לחלץ אותנו מהמבוי הסתום שאליו נקלענו.
ההנהגות הפלסטיניות, מתוך מאבקי הכוח שהן נתונות בהם, כנראה לא יתמכו בפתרון המאחד הזה. לכן הקריאה הזאת מוטלת עלינו, על כתפי אינטלקטואלים פלסטינים שרואים את התהום שאנו צועדים אליה. עלינו החובה להפיץ את הרעיונות הללו. זו גם יכולה להיות דרך להפיח רוח תקווה בלבבות הפלסטינים, כזאת שתוכל לעורר את הנהגות התנועות הפלסטיניות ולהביאן לצעוד לאותו כיוון.
- פרופ' סרי נוסייבה הוא אקדמאי פלסטיני, לשעבר נשיא אוניברסיטת אל-קודס. המאמר המלא התפרסם בעיתון "אל-חיאת" הרואה אור בלונדון. גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט משותף למרכז אעלאם ולמכון ון ליר. תרגום מערבית: יובל אברהם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
פרופ' סרי נוסייבה
צילום: דוד רובינגר
מומלצים
