הכישלון הבא בנבחרת או הצלחה אדירה?

במקרה של נבחרת ישראל, הפעם האחרונה שבה העפילה הנבחרת לטורניר גדול הייתה לפני 49 שנה (!) למונדיאל במקסיקו בשנת 1970, תחת הדרכתו של המאמן עמנואל שפר ז"ל. מאז אותו טורניר, הנבחרת לא הצליחה להעפיל לשום טורניר גדול, והיא מחפשת את דרכה.

באוגוסט 2018, לאחר קמפיין מוקדמות המונדיאל, שהיה מהכושלים בתולדות הנבחרת, עם אלישע לוי כמאמן ולקראת ליגת האומות הקרבה ובאה, מונה אנדי הרצוג האוסטרי למאמן הנבחרת. המינוי גרם להרמות גבה וסימני שאלה סביב המאמן, שנטען שקריירת האימון שלו היא כישלון מוחלט. ובראש ובראשונה נשמעה הטענה המרכזית שלמאמן אין שום ניסיון בכדורגל הישראלי. על כך נוסף הזיכרון הכואב של חלק מכוכבי העבר בארץ, משער השוויון אותו הבקיע הרצוג, שער שמנע מנבחרת ישראל את העלייה לפלייאוף במוקדמות מונדיאל 2002. מהרגע שהרצוג מונה למאמן, התקיימו 8 משחקים רשמיים, מתוכם הנבחרת ניצחה בארבעה (כשאחד מהם הוא כמובן הניצחון המרשים 2:4 על מולדתו אוסטריה), סיימה בתיקו פעם אחת ובעוד שלושה היא הפסידה.

הרצוג על הקווים(צילום: AFP)

מעבר לסטטיסטיקה, לטעמי, יש הפעם תחושה של משהו חדש ומרענן באוויר, מעין התרוממות רוח יחד עם האמונה ביכולת המסוגלות שהכל אפשרי, תחושה שהועברה היטב לשחקנים על ידי הרצוג. השקט שמביא איתו המאמן האוסטרי ביחד עם המנהל הטכני וילי רוטנשטיינר, הדבקות בשיטת המשחק של שלושה בלמים - ב"אני מאמין שלו" - ההתעקשות וההחלטה על החזרתו של ערן זהבי לנבחרת לאחר תקרית סרט הקפטן" המעקב המתמשך של הרצוג אחר השחקנים גם בארץ וגם בחו"ל, כל אלו קשורים להתנהלות שלא הייתה הרבה מאוד זמן בנבחרת ישראל. היכולת של הרצוג לנהל קמפיין, מבלי להיכנע לכל הרחשים והביקורות ובאותה נשימה, להביא תוצאות מכובדות (לפחות בינתיים - מקום שני לאחר 4 משחקים), היא דבר ראוי להערכה.