ביקורת סרט -"אל תשכחי אותי": קשה לקחת אותו ברצינות
לא קל להיות חריג בעולם המבוגרים הקר והעוין. בכך, פחות או יותר, מסתכמת האמירה של "אל תשכחי אותי". במרכזו שני צעירים עם הפרעות נפשיות שאינם זוכים לטיפול קולנועי אמין
"אל תשכחי אותי", סרטו של רם נהרי על פי תסריט מאת ניתאי גבירץ שגם מופיע בתפקיד הראשי, הוא פנטזיה ילדותית על חריגות חברתית. יש לי אמפטיה לסרטי ביכורים שאך במאמץ ניכר מוצאים את דרכם אל קו הגמר, אבל הגות-גיל-ההתבגרות של הסרט הזה אינה מאפשרת להתייחס אליו ברצינות. זהו סרט שנשכח ממש עם תום הצפייה בו.
בשנת 1962 ביים פרנק פרי את "דיוויד וליזה", מלודרמה קורעת-לב שבמרכזה סיפור אהבה בין נער ונערה בעלי הפרעות נפשיות. הסרט הזה היה חלוצי למדיי לגבי האופן שבו יוצגו מחלות נפש בקולנוע הפופולרי. גם "אל תשכחי אותי" מעמיד במרכזו קשר רומנטי המתהווה בין שני צעירים הלוקים בנפשם, אך הוא עושה זאת בצורה חובבנית, מרגיזה ומאולצת שמתענגת על ההפרעה הנפשית, ועל מידת האקסצנטריות והפיוטיות שהיא משרה לכאורה על הסרט.
הגיבור האחד הוא ניל (גבירץ, הזכור מ"כנפיים שבורות"), מוזיקאי המתגורר בהוסטל לפגועי נפש בירושלים, ואת ילדותו בילה באמסטרדם. כך שהוא מדבר במבטא זר ומשלב מילים בהולנדית. העובדה הזו אינה חשובה במיוחד, והיא מהותית רק לדבר אחד: הבלטת חריגותו. חוץ מזה, ניל מסתובב רוב הסרט כשהוא נושא על גבו טובּה, אותו כלי נשיפה ענק ומסורבל – עוד סמל בוטה לשונותו. מצויד בעודף סימבולים המציינים את אחרותו, ניל מגיע אל דירת חברו הטוב (עילם וולמן) – המתגורר, משום מה, בפרויקט יוקרה – מתוך הנחה שהוא עתיד להצטרף למסע הופעות בחו"ל של להקתו, ויחד עמו ועם חברתו הדוגמנית נקלע למוסד שבו מאושפזות נערות הסובלות מהפרעות אכילה.
לא לגמרי ברור מהי מטרת ביקורה של דוגמנית דווקא במקום הזה, ואם הייתה כאן כוונה סאטירית – היא נעלמה לחלוטין. מכל מקום, שם פוגש ניל בתום (מון שביט), והדבר הראשון פחות או יותר שהם עושים יחד הוא מין אוראלי. מאוחר יותר הם יברחו יחד מהמוסד, ואז היא תצהיר שאין לה בעיה להיות זונה, ובהמשך אותו לילה אמנם תזמין אנשים ברחוב לחפון את שדיה תמורת תשלום צנוע. האם מישהו חשב לרגע על הדימוי הנשי שהסרט הזה מעצב?
"אל תשכחי אותי" נעשה בשילוב משתתפי סדנת משחק לפגועי נפש שמנחה נהרי. נוכח הפעילות המבורכת הזו, קשה להבין איך נוצר סרט שמתייחס בצורה כה לא רצינית לגיבוריו. אלה נדמים יותר כשחקנים השקועים בפנטזיה של שגעון יותר מאשר דמויות ממשיות, והניסיון להציג את החברה הסובבת עצמה כאלימה וחסרת רגישות לוקה ברדידות רעיונית. דוגמה לכך היא סצינה מבישה באמת של ארוחת ערב בבית הוריה המהודר של תום. אביה המאיים (כרמל בתו) ואימה המטורללת (רונה ליפז מיכאל) אמורים "לסמן" את הקביעה ששיגעון, אחרי הכל, הוא עניין יחסי. אבל הדברים, כאמור, נעשים ברמה של סרט-מתבגרים.
האסתטיקה הנקייה והמוקפדת של החיים במוסד היא עוד ביטוי לחוסר העומק והמורכבות של הסרט. באופן הזה יוצריו מבקשים לסמן "דיכוי" – כאילו מישהו ראה פעם אחת יותר מדי את "קן הקוקייה" של מילוש פורמן. ישנה, למען ההגינות, סצינה מוצלחת אחת בסרט – זו המתרחשת בחנות קטנה ודחוסה של כלי נגינה – אבל היא עובדת בעיקר משום נוכחותה של דמות בשם אמנון, בעל החנות (בגילומו של אילן חזן). דמות זו זכורה בזכות סרט הגמר הנפלא של אלעד קידן, בוגר סם שפיגל, "המנון" (2008), אז היא הילכה הלוך ושוב ברחוב ירושלמי אחד, בערב שבת. הופעתה פה היא בגדר התכתבות פנימית נדירה בנוף הקולנוע הישראלי – וגם אם אין בכך כדי לומר דבר לרוב צופי הסרט, נוצרת כאן דינמיקה אינטרטקסטואלית מעניינת.
מצד שני, "אל תשכחי אותי" מתהדר בשלושה פרסים (הסרט, השחקן והשחקנית המצטיינים) אותם קטף בפסטיבל טורינו, ובפרס הסרט הטוב ביותר שהוענק לו בפסטיבל רוסי. כך שייתכן בהחלט שדברים שרואים משם לא רואים מכאן.
