מסאי בין כוכבים / טור
קוואי לנארד זכה אולי בתואר ה-MVP של סדרת הגמר ופסקל סיאקם הצטיין בהגנה, אבל אורן רוזנשטיין חושב שהם ממש לא היו הדמויות המרכזיות באליפות של טורונטו
זה אולי נכון, אבל זו תהיה ראיה נאיבית של מהו כדורסל. בפועל, ספורט מקצועני הוא עסק לכל דבר. העובדים הם רק כלי ליישום החזון של מנהלי התאגיד ושל בעליו. ואין הרבה מנהלים בליגה שעשו כל כך הרבה כדי להביא אליפות כמו מסאי יוג'ירי.
יוג'ירי נחשב לגאון ניהולי כבר הרבה שנים. בכמה מקומות בהם היה הוא ביצע טריידים מרהיבים שפינו מקום בתקרת השכר ואפשרו לקבוצות לבנות בסיס איתן שייתן פירות תוך כמה שנים. הוא מבין בעיניים עצומות מי כוכב אוברייטד ויודע להיפטר ממנו תמורת נכסים נוצצים פחות ומתאימים יותר. או כמו שיגיד כרמלו אנתוני: "הראשון לזהות".
עכשיו בואו נהיה כנים: טורונטו זה חרא של מקום. זה לא בארצות הברית ונורא קר שם. זאת אומרת, זה מקום נעים, נקי ויפה עם אנשים נורא חמודים, אבל בשביל שחקני אנ.בי.איי זה לוקיישן שנחשב אטרקטיבי כמו מרכז עזה. ולכן, קבוצה כמו הרפטורס לא יכולה הייתה מעולם לבצע מהלכים גדולים כמו להביא את לברון או דוראנט, אלא הייתה חייבת לבנות פיסה אחר פיסה. והם גם לא מספיק גרועים כדי להביא כוכבים גדולים בדראפט.
לחבילה הזאת נכנס יוג'ירי, שהביא עימו קודם כל תפישה: נהיה קבוצת הגנה. יש לכך הרבה סיבות, אבל המרכזית שבהן היא אולי ששחקני התקפה מוכשרים עולים יותר משחקני הגנה באותה רמה והביקוש אליהם גבוה יותר. בהתאם לתפישה הזאת, הכוכב הכי גדול שהונחת בשנים האחרונות בקנדה כדי לחזק את הצמד לאורי-דרוזן היה סרג' איבקה, בטח לא יצרן נקודות מדהים אבל כן אתלט גדול שיכול לשמור על סנטרים ועל פורוורדים מכל סוג, חזקים או מהירים, ויש לו גם יד לא רעה מבחוץ.
הצעד הבא היה להחליט שפסקל סיאקם הוא שחקן שצריך להשקיע בו. גם יוג'ירי אפריקאי, גם עליו הימרו פעם, והוא העדיף להמר על היתרונות של סיאקם – אתלטיות מופלאה, אופי נהדר ויכולת לשמור על הרבה עמדות, ולהתעלם מחסרונותיו: "נגר" שבקושי יכול לעשות סל. ואכן, סיאקם השתפר בהדרגה בהתקפה. הוא עדיין לא יציב, הוא עדיין מוגבל, אבל הוא כבר זורק שלשות, פיתח תנועה יעילה מתחת לסל, והוא אחד היחידים בעולם שיכול לשמור על יאניס או על דוראנט, ובכל חילוף לעצור גם רכז וגם סנטר במידה זהה של יעילות. וכשאתה בונה קבוצת הגנה, זה מה שחשוב לך.
אדם נחמד, אבל מקצוען חסר לב
ואז הגיעה העונה הנוכחית, שבה יוג'ירי הגיע לשיאו. וזה התבטא באופן שהכי לא תואם את מה שכולם אומרים עליו כאדם. יוג'ירי, כך נטען, הוא אדם ממש ממש נחמד, אבל את האליפות הזאת הוא הביא הודות ליכולת להיות חסר לב לחלוטין כשמדובר בביזנס, לצד מקצוענות כמובן. דקה אחרי שדווין קייסי נבחר למאמן העונה הוא עף מהקבוצה בשל הכישלונות בפלייאוף. זה מקביל ללעשות טרייד על ה-mvp של הליגה יום אחרי שהוא זכה בתואר. והוא לא עשה את זה בשביל לקבל את קר או פופוביץ': כולה ניק נרס האלמוני. אם זה היה נכשל, את מי היו מאשימים לדעתכם? ברור שאת יוג'ירי.
צריך להיות מנהל מאוד אמיץ בשביל זה. מאז פאט ריילי שמינה את ספולסטרה לאמן קבוצת כוכבים לא היה מישהו כל כך אלמוני בקבוצה כל כך מלאת יומרה (ולא, דיוויד בלאט לא נחשב כי לברון בא אחרי מינויו ולפני כן קליבלנד הייתה קבוצה דרעק). ואם אתה נכנס לנעליים של ריילי, סאחה על האומץ.
השלב הבא היה להחליף את דרוזן בלנארד (ולקבל גם את דני גרין). דרוזן היה השחקן הכי טוב של טורונטו. לנארד הגיע אחרי פציעה, כשרבים גם טענו שהוא מתחזה ופקפקו באופיו. יוג'ירי הבין שזו הזדמנות לקחת כוכב על שלקח אליפות והיה המצטיין של סדרת גמר תמורת אולסטאר – אבל פחות טוב. שומר פחות טוב, קולע מבחוץ פחות טוב, ריבאונדר פחות טוב, ואחד שגם לא לקח את הקבוצה על הגב בפלייאוף – אבל היה סמל, ונאמן, ואהוב, בעיר ששחקנים טובים לרוב לא באים אליה. בתוך סדרת הגמר דרוזן עדיין טען שעשו לו עוול. אם זה היה נגמר בפחות מטבעת, מישהו אולי עוד היה מאמין לו.
אבל הגדולה של העסקה הזאת הייתה בלהביא גם את דני גרין. שוב, כמו איבקה וסיאקם, שחקן שהחלק ההגנתי שלו טוב בהרבה מההתקפי, אבל יודע לזרוק שלשות ולרווח את המשחק ועם ניסיון במעמדים גדולים. גרין לא היה טוב בכל המשחקים, אבל אין ספק שהייתה לו תרומה עצומה באליפות.
הדובדבן היה מארק גאסול, שהגיע תמורת יונאס ולנציונאס, דלון רייט וסי ג'יי מיילס. אל תזלזלו במחיר: לפני שהחל הפלייאוף אפשר היה להגיד שהחליפו סנטר לבן כבד אחד בסנטר לבן כבד אחר, ועוד ויתרו גם על קלעי נפלא כמו מיילס ששווה 20 פלוס נקודות בהרבה משחקים. אבל יוג'ירי חשב הגנה. ואת זה יש לגאסול. וגם שכל.
המשותף ללנארד וגאסול: שני ממורמרים שנמאס להם מהמקום שבו היו ולכן הסכימו ללכת ליעד לא אטרקטיבי כדי לשנות אווירה. ומבחינת טורונטו: שתי גניבות. ולאור מגע הקסם הזה, אני לא אופתע אם הוא יצליח לשכנע את קוואי להישאר ועוד ינחית עוד איזה נכס אסטרטגי בקבוצה.
וזה ניהול. זה מה שמביא אליפות.
מכבי תל אביב זכתה בגביע אירופה בשנת 1977 כי היא הבינה לפני כולם איך לנצל את מעמד המתאזרחים והביאה את סילבר, בורטרייט וברודי (ואני לא מתעלם מאריק מנקין ובוב גריפין שגם הם לא למדו כדורסל בחדרה). תוסיפו לזה כוכב מקומי אחד כמו ברקוביץ' ויש לכם אליפות. יותר מכל, זה היה ניצחון ניהולי. הבנה עמוקה של הליקוי במערכת. כיום, כשהיבשת כבר פתוחה לגמרי לזרים, היתרון הזה נעלם לעד.
אם תרצו, מי שעושה את זה הכי טוב בשנים האחרונות בארץ הוא יצחק פרי ממכבי ראשון לציון. מפטר מאמנים אחרי שתרמו לו הרבה ללא היסוס וללא פחד מה יגידו, מחליף שחקנים סדרתי, מבין שהדבר החשוב היחיד זה להגיע לפלייאוף – ולא חשוב מאיזה מקום, חוסך כסף בקיץ עם החתמות זולות, מביא ברגע האחרון כוכבים במחיר זול יחסית כי הם מגיעים מליגות שכבר הסתיימו והמשכורת בארץ היא בשבילם רק השלמת הכנסה, ובשנים האחרונות חגג אליפות ועוד גמר פיינל פור למרות שהתחיל את הפלייאוף כאנדרדוג מוחלט.
על מה הכל מבוסס? על ניהול, וליתר דיוק, על הבנה טובה יותר מהשאר של ליקויי המערכת (הוא לא המציא את זה, הפועל ירושלים הביאה באותו שלב בעונה את דיון תומפסון ולקחה גם היא אליפות), שמאפשרת להחליף שחקנים ממש בתום העונה הסדירה.
אז סליחה על הלוקאליות, ושערבבתי לכם את ישראל בתבשיל האנ.בי.אי, אבל כמו שהוכיח יוג'ירי: המטרה מקדשת את האמצעים. ומי אנחנו שנתווכח עם שיטות העבודה של האיש הכי חשוב באליפות של טורונטו?
לפנייה לכתב/ת 
