בכל זאת, ולמרות הכול, אהוד ברק

פרץ ויחימוביץ' שמאלנים מדי, שפיר ושמולי צעירים, והשאר לא ביטחוניסטים מספיק. בעבודה צריכים להבין שברק הוא היחיד עם סכין בין השיניים

ד"ר ברוך לשם פורסם: 17.06.19 , 10:37

אהוד ברק(צילום: עמית שעל)

ב-1998 אמר יו"ר מפלגת העבודה אהוד ברק בראיון לטלוויזיה: "אם הייתי פלסטיני ובגיל המתאים, ייתכן שהייתי מצטרף לארגון טרור". הדברים עוררו סערה ציבורית וח"כ עוזי לנדאו מהליכוד הכריז: "מדיניותו ודבריו של ברק מעודדים את הנוער הפלסטיני להצטרף לארגוני החבלה ומעניקים לגיטימציה לפעולות טרור".

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

הייתי אז בצוות האסטרטגי של ברק ונקראתי לפגישה דחופה שהוא כינס כדי להתמודד עם הביקורת. הוא לא הבין מדוע דבריו עוררו התרגשות כה רבה. הוא הסביר לנו שלא הובן כהלכה: "כל מה שרציתי לומר הוא שאני באופיי חייל. בכל מקום שבו אהיה, הייתי מוצא את עצמי בדרג הלוחם".

בתחילה הייתה מבוכה בקרב המשתתפים לנוכח ההסבר, שמתאים לחייל קרבי מורעל ולא לאיש ציבור, אבל אז נפל לנו האסימון. מה שנתפש בעיני הימין כחולשה, יכול להיחשב בקרב בוחרי העבודה כחוזקה. מול בנימין נתניהו, הבריון של הימין, יש לשמאל בריון משלו - אהוד ברק. הבן אדם פשוט אוהב ללכת מכות, אנטיתזה לנערי הפרחים עם המשקפיים העגולים של שלום עכשיו.

ברק ניצח בבחירות 1999, אבל הקווים המחודדים מדי באישיותו גבו ממנו את המחיר הפוליטי. הוא התקשה לתחזק את הקואליציה שלו וגם ריסק את התמיכה שהייתה לו במפלגת העבודה שאת שמה החליף ל"ישראל אחת". ח"כ איתן כבל אמר עליו: "ברק התייחס אלינו כאילו היינו אוויר".

ברק הובס על ידי אריאל שרון בבחירות 2001. האיש שנשא בצקלונו את תפקיד הרמטכ"ל עוד כשהיה טוראי ואת תפקיד ראש הממשלה כבר בהיותו הרמטכ"ל, נתפש כמי שהושלך למחסן הגרוטאות של הפוליטיקה הישראלית. בעיקר הוא זוהה כמי שמתקשה לקיים קשר אנושי. אדם בתוך עצמו הוא גר.

ב-2007 התרחש לו לכאורה נס קטן. ועדת וינוגרד, שחקרה את מלחמת לבנון השנייה, קבעה שמדובר בכישלון צבאי. הרמטכ"ל דן חלוץ נאלץ להתפטר ובמקביל ירדה קרנו של שר הביטחון ויו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ. ברק החליט לחזור לזירה הפוליטית, וסדר היום הביטחוני שנוצר בתקופה שלאחר המלחמה נתן הצדקה ציבורית לבחירתו לתפקיד יו"ר ראש העבודה. מתפקדי המפלגה העדיפו אותו על פניו של פרץ שהתמודד שוב. לפחות הוא יודע להשתמש במשקפת צבאית, הם התנחמו.

טורים נוספים בערוץ הדעות:

ברק החליף את פרץ כשר הביטחון בממשלת אהוד אולמרט. הוא המשיך בתפקיד זה גם בממשלת נתניהו שהוקמה לאחר בחירות 2009, שבהן העבודה זכתה ב-13 מנדטים בלבד. בתחילת 2011 הקים סיעה בת ארבעה חברים בשם "עצמאות" והתפלג ממפלגת העבודה, שרצתה לעזוב את הקואליציה. הוא המשיך כשר הביטחון עד לבחירות 2013 שלאחריהן פרש מהפוליטיקה.

ניסיונו להצטרף בתחילת השנה לרשימת העבודה, לקראת בחירות 2019 הראשונות, נתקל בכתף קרה. אבי גבאי העדיף את אלוף (מיל') טל רוסו, שכתב מחדש את המדריך לטרמפיסט. זמן רב לא נראה אסטרונאוט מרחף כזה בשמי הפוליטיקה הישראלית. גבאי נזכר רק בסוף השבוע שאהוד ברק דווקא מתאים להוביל את המפלגה.

לפי הפרסומים ברק אכן מתכנן את שובו לפוליטיקה בראשות העבודה, או בראש גוף שיכלול גם אותה בסגנון של "ישראל אחת" מ-1999. מה קרה עכשיו שמצדיק את המהלך הזה?

הנימוק הראשון הוא שאין בעצם מישהו אחר שיכול לעשות זאת. פרץ ושלי יחימוביץ' הם אנשי שמאל מובהקים שאינם מתאימים למיצובה ההיסטורי של העבודה כמפלגה ביטחונית ומדינית. איציק שמולי וסתיו שפיר מהווים שחקני עתודה מצוינים לשנים הבאות, אבל לא כראשי העבודה בקרב על אליפות הליגה מול נתניהו כ"מר ביטחון" ושלושת הרמטכ"לים של כחול לבן, מפלגת העבודה חייבת דמות ביטחונית מרכזית.

ברק הוא היחיד שפנוי על המדף הפוליטי ורוח הלחימה שלו לא פגה בשנים האחרונות. כמו באותו ריאיון מ-1998 הוא ממשיך לראות את עצמו כשייך "לדרג הלוחם", ותוקף ללא הרף את נתניהו בראיונות ובטוויטר.

ובעיקר, ברק עדיין מתנהג כמי שהיה מפקדו של ביבי בסיירת מטכ"ל וחובט בו בישירות ובעוצמה, בלי למצמץ. בני גנץ ממשיך גם עתה להתייחס לנתניהו ביראת כבוד של רמטכ"ל הכפוף לראש הממשלה ומתקשה לתקוף אותו באופן נחרץ.

זוהי, אכן, שעתו של ברק. נכון, לא שוכחים את ממשלת 1999 המאכזבת ואת עזיבת מפלגת העבודה בצעד בוגדני ב-2011. צריך להזכיר, גם שמעון פרס עזב אותה ועבר למפלגת קדימה. מה השתנה מאז? דבר אחד - הגיל. ברק בן 77 וחושב על מקומו בהיסטוריה ולא על מסלולי קידום. יש לו, כמובן, בעיה ידועה – הוא לא סחבק ו"לא בן אדם". מצד שני, זה גם יתרון. בן אדם יתקשה להתמודד מול נתניהו.