מנשה נוי: "נשים אומרות לי 'אתה דוחה, אנחנו שונאות אותך'"
הוא היחיד שהסכים לגלם יזם נדל"ן שמטריד מינית בסרט "אישה עובדת", ולא אכפת לו שהצופים לא מפרידים בין התפקיד למציאות. בריאיון ל-ynet מנשה נוי טוען שהטרדות מיניות הן תחום אפור ("אין סרגל מדויק שיסמן את הגבול"), מבהיר שאין מקום לעוד "החמישייה הקאמרית" וחושף שבניגוד למעמדו, הוא ממש לא מקבל הרבה הצעות לככב בסרטים
"נשים באות אליי אחרי הקרנת הסרט ואומרות בלי היסוס: 'אתה דוחה, אנחנו שונאות אותך'", מספר מנשה נוי. לא התגובה שהייתם מצפים ששחקן במעמדו יקבל, ועם זאת, אלו דברים שנאמרו לו בתום ההקרנות של הסרט "אישה עובדת" של מיכל אביעד. "לא היססתי לקחת את התפקיד", הוא אומר בביטחון בריאיון ל-ynet, אף שהיה השחקן היחיד שאמר לו כן. "זה אתגר לקחת תפקידים כאלה. יש לי רושם ששכחו להפריד בין שחקנים לדמויות - השיקול שלי הוא התסריט, העבודה עם הבמאי, במקרה הזה במאית, והמפגש עם השחקנים".
התגובות החריפות שנוי מקבל הן עדות נוספת לכישרון שלו, שמגלם בסרט באופן משכנע, אולי אפילו משכנע מדי, את בני, יזם נדל"ן אמיד שמנצל מינית את העובדת החדשה שלו. גיבורת הסרט היא אורנה (לירון בן שלוש בהופעה מצוינת), אימא לשלושה ילדים שנשואה למנהל מסעדה שנמצא בקשיים כלכליים (אושרי כהן). היא נחושה להצליח בעבודה החדשה שלה, אבל בני, לאט, בהדרגה ובנחישות, מתחיל להטריד אותה מינית. העובדה שלאורך כל הדרך אורנה מסרבת בבירור לחיזוריו לא עוצרת אותו כלל ואולי אפילו מעודדת אותו לצאת למרדף. אף שהסרט צולם לפני שפרשת הארווי ויינשטיין עוררה הדים, הוא כבר כונה לא פעם "הסרט של תנועת MeToo".
איזה תחקיר עשית לסרט?
"הייתי צריך? בשנים האחרונות התעסקו בנושא הזה הרבה. שלושה ימים לתוך הצילומים קראנו על פרשת הארווי ויינשטיין, אבל גם בתקופה שלפני הסרט היו מספיק מקרים בארץ, בכל המגזרים והתחומים. זה כן מעסיק אותי כבן אדם וגם כשחקן, מה קורה שם בדיוק, ועד כמה שעשיתי את זה אמין אני עדיין לא מבין. אני כן מבין את הפלירטוט והמחמאות, אבל אני לא מבין את האקט הסופי, את החלק שבו הוא מחליט לקחת את זה בכוח".
ברמה האנושית, מה היה חשוב לך בדמות שלו?
"היה לי חשוב שלא יבינו מה המניעים שלו. יש שם תשוקה מינית, יש שם דחפים כוחניים ואולי יש שם התאהבות. רציתי שזה לא יהיה ברור כי זה לא משנה. מה שמשנה זה לאן זה מוביל אותו. בפאנלים שאחרי הסרט יש כל מיני שיחות על זה ותמיד מתפספס עניין מאוד חשוב - הוא פשוט לא שומע את הסירוב שלה. זה לא משנה למה".
המקרה שמוצג בסרט הוא חד משמעי, גס, פוגעני וראוי לגינוי, אבל נוי מודה שחלקים גדולים בתחום מורכבים מחלקים אפורים ולא ממהר לצאת בהכרזות חד משמעיות על גברים מול נשים. "אני לא מדבר על אונס, שם זה ברור. אבל מה לגבי הטרדה מינית? זה שדה כאוטי של נשים וגברים שמורכב מתשוקות, אהבה, ניצול, תחרות וכו', ולא תמיד אתה יודע לסמן את הגבול, אין סרגל מדויק".
בסרט נכנסת לסיטואציה שבה אתה מבין גם את המוטרד וגם את המטריד. היו לך תובנות מזה?
"בסרט המקרה ברור. הוא בוס והיא עובדת שלו, הוא תובעני והוא משעבד אותה. אבל בכל מיני שיחות או פאנלים שאני עושה אני לא יכול להתעלם מכך, ואני מסתכל גם על הביוגרפיה הפרטית שלי - שאנחנו חיים בתרבות פטריארכלית כבר אלפי שנים. המיתולוגיות האלה, הגבר עם הטסטוסטרון, הצייד, אנחנו מקבלים אותן עד כדי כך שהדרישה להיות גבר-גבר לא באה רק מהחברה הגברית, אלא גם מהנשים. תכבוש אותי, תחזר אחרי וכו'.
"בהפקות היו כל מיני מאפרות שאמרו לי, 'מנשה, אנחנו עכשיו בתקופה, אבל אנחנו לא רוצות שתפסיקו לחזר אחרינו'. חונכו לחברה מסוימת ורק במאה השנה האחרונות התחילה התנועה הפמיניסטית. אז אני לא רוצה לבוא ולהגיד כל הגברים מנוולים, אבל כן יש ניצול כח. נגיד הארווי ויינשטיין - הוא אומר 'אני מסדר לך עבודה ואת תהיי כוכבת'. זה הרי קפיטליזם, גיב אנד טייק. היום נשים באות עם פוזיציה אחרת, וזה טוב, כי העמדה הכנועה היא בלתי נסבלת בעיניי. אין בזה שום דבר מושך".
אילו שינויים אתה רואה סביבך בנושא?
"יש יותר מודעות והנושא מדובר. ויש גם יותר גברים שלא ייסעו עם אישה לבד ברכב או גברים שלא ישבו עם אישה באותו החדר. זה לא קורה רק בחו"ל, זה גם פה בארץ. באקדמיה ובכל מיני מקומות, מרצה למשל שלא יישב לבד עם סטודנטית בחדר סגור".
זה לא מרחיק לכת? שוב דוחק נשים הצידה.
"זה את תגידי. אבל אני שומע על הרבה גברים שלא רוצים להיות עם אישה בחדר לבד. נגיד הענף שלנו, קרו מקרים ששחקניות התלוננו בחזרה או בסצנה, שמישהו אומרת שהשחקן ניצל את ההזדמנות. עם לירון זה הגיע למצב ששאלתי אותה כל כך הרבה שאלות שהיא כבר התעצבנה עליי. אמרתי לה שאם אני מגזים היא אומרת מנשה, לא בני. אבל בחיים זה לא ככה, אין את הקטע הזה של עד מתי מותר לנו לשחק. עכשיו זה נכון שהדברים האלה קורים, גם בין שחקנים. מישהו פעם אמר לי שאתה יודע מתי חצית את גבול ואני מקבל את זה, כלומר אתה יודע מתי הלכת רחוק מדי".
נוי (59) נמצא בתעשייה כבר יותר משני עשורים, נשוי לקרן מור ואב לשני ילדים בוגרים. שמו מעולם לא נקשר בפרשיות מסוג זה, אבל גם הוא עשה עם עצמו בדק בית כאשר התלונות החלו לצוף. "ברור שחזרתי אחורה. כן. זה גם שיח שיש לי עם חברים שלי. ואני מתאר לעצמי שגם עשיתי טעויות, במובן של קריאת הצד השני. אבל אני מקווה שזה לא היה, אני לא זוכר, משהו ברמה של כוח".
"עשינו בעיקר הכנות ברמה הטכנית כי צריך לייצר את הכוריאוגרפיה של הדבר הזה", הוא מספר כיצד התכונן לסצנה, "הרבה פעמים הייתי עד לבמאים שפשוט אמרו בסצנות סקס 'יאללה תתפשטו ותעשו את זה'. וזה לא עובד ככה, זה תמיד נראה רע, כמו שני ילדים נבוכים".
גם הבחירה להציב את הסרט במגדלי היוקרה של ראשון לציון, מול ביתה הקטן והאפרורי של אורנה ובעלה (אושרי כהן) בבת ים היא בחירה עם אמירה על כוח וניצול. "למיכל (אביעד, א"ט) יש מודעת פמיניסטית וחברתית מאוד גבוהה, והצד הזה שייך לסוג של התנהלות קפיטליסטית וזה חשוב לומר את זה. כולנו מתעסקים במידה כזאת או אחרת בשיווק. בני אומר לה תפזרי את השיער, למה הוא אומר לה את זה? כי היא תמכור יותר ככה. עכשיו היא לא מטומטמת, היא תגיד לעצמה שהיא רק מתחפשת כדי למכור את הדירה, כי היא יודעת את המשחק.
"זה משהו שרואים גם בתעשייה. מישהי שמתלבשת באופן מסוים רק כי היא משחקת את המשחק, היא לא באמת רוצה, אבל היא מבינה את הקודים. ואז פתאום היא מוצאת את עצמה בסיטואציה שהיא לא רצתה בה. זה העניין עם התרבות הקפיטליסטית, זו תרבות של פיתוי ומכירה, של נראות וכריזמה. בני הוא כריזמטי, יש לו וילה ובריכה, הנראות שלו שווה. ומה, אנחנו לא מכירים את זה? את הרי לא רוצה ללכת למסיבות של בייגלה ופטל".
על נושאים אחרים כמו פוליטיקה, נוי פחות נלהב לדבר, אף שבעבר זכורות לו כמה התבטאויות שנויות במחלקות בגנות הפוליטיקה המקומית. "אם אני אגיד לך שהבחירות לא מעסיקות אותי, את תאמיני לי?"
גם לא מי יהיה שר או שרת התרבות?
"לא".
מתי זה הפסיק לעניין אותך?
"לא זוכר את עצמי פעם אחת ממש מאמין למערכת. בעיניי היא תמיד הייתה עוינת. הייתה תקופה אחת שהפתיעה אותי לטובה וזה היה אז עם חוק הקולנוע. זה היה חשוב ודברים בוצעו. אבל אף פעם לא הייתי צריך לדפוק לרשויות בדלת, וזה טוב כי התכנים שמעסיקים אותי הם לא פופולריים. ההתפכחות הזאת קרתה לי לפני שנים, כבר בימי 'החמישייה' התפלאתי שאנשים אהבו את זה אבל זו הייתה תקופה. היום אין 'החמישיה הקאמרית', זה לא יעבוד".
מה עם שחקנים שאומרים שקשה להם להתבטא נגד השלטון?
"מי אמר שאני צריך להגיד משהו בעד או נגד השלטון? השלטון לא מעסיק אותי. מה דעתכם על זה? השלטון לא ראוי שאני אתעסק איתו".
אבל פעם התעסקת והתבטאת נגדו.
"כן, אבל היום אני לא רוצה להתעסק בזה. כל הזמן יש את הקלישאה על אמנות, שחייבים לצאת נגד. אז האמירה שלי היא שלא אכפת לי. גם זה קול".
אבל אז דברים לא משתנים.
"הדיבור שלי לא רלוונטי. אנחנו נמצאים בתקופה ששמאל וימין זה כבר לא רלוונטי. גם בעולם דמוקרטי השמאל הוא מילה גסה. כולם מדברים על 'צמיחה צמיחה צמיחה' ואני שואל לאן לעזאזל נצמח? הדיבור הכלכלי הזה מדליק את כולם, אבל רגע, למה שלא נעזוב רגע את הצמיחה ונדבר על שעתיים מנוחה ביום".
חלום.
"אין את זה. אין הגבלת שעות עבודה. ואז קוראים לנו לוזרים והסוציאל-דמוקרטים כבר לא נשמעים. לזה אני מתכוון שהדיבור שלי לא רלוונטי, אני אבוא ואגיד משהו והתגובה תהיה 'תראו את הלוזר הזה'".
אבל אתה כן תצביע.
"לא יודע, לא רוצה לדבר על זה. הרבה פעמים שואלים אותי מה רע, ובאמת לא רע. אנשים עושים פה כסף, טסים חמש פעמים בשנה ונהנים מהחיים. העולם בשפע, הוא לא סובל ממחסור"
מבחינה מקצועית אתה מרגיש בחופש כלכלי?
"הייתי רוצה לעשות יותר דברים שאני אוהב. אנחנו בתקופה טובה בתעשייה, ועם נטפליקס ואמזון זה מתחזק, אבל אני לא במגרש הזה".
למה לא?
"כי במגרש הזה אין ביקוש לדברים שהם יותר אליטיסטיים, ואני לא מתבייש להגיד את זה. החוויה היא אחרת. 'אישה עובדת', או אפילו 'גט' שהצליח, הם סרטי נישה. הייתי שמח מאוד אם כל שנה היה לי פיצ'ר אבל זה לא המצב. בפועל אני עושה חמישה בעשר שנים. אין לי מקום".
כי מגישים לך הרבה תסריטים ואתה דוחה אותם?
"לא, כי לא מגישים לי תסריטים. אין הצעות".
הייתי בטוחה שאתה מקבל המון תסריטים.
"לא, זו אשליה".
זה מלחיץ אותך?
"לא. יצא לי לדבר על זה עם חברים שאולי הדור שלנו גמר את האמירה שלו. ואולי נדפקנו בגלל זה ואולי לא, אני לא יודע. בכל מקרה אני לא רואה את עצמי מקבל את פרס ישראל ולא רואה את עצמי מתחכך עם המדינה, זה הסטייט אוף מיינד שלי. אני לא שם בכלל, זה לא השיח שלי".
למרות זאת, נוי בכל זאת מוצא לעצמו תפקידים ותעסוקה, אם זה בדמות התיאטרון (בימים אלו הוא בחזרות להצגה "הזמן הצהוב" שתעלה בתיאטרון גשר), כתיבת שירים, קריאה או אפילו סתם בהייה. "אני לא מתבאס אם יש לי תקופות שאין בהן כלום", הוא מסכם, "אני אוהב את תקופות הדגירה. הייתי רוצה להוציא חשבונית על זה ששלושה חודשים בשנה עבדת ויצרת, וששאר החודשים יוכרו כתקופה שאתה לא עושה בה כלום, אבל זקוק לה".
לפנייה לכתב/ת 
