אותה טעות שעשינו אחרי אוסלו

הניסיון של טראמפ לשים את הכלכלה בחזית הפתרון מול הפלסטינים, ולהתניע את התהליך כולו דרכה, הוא חזרה על השגיאות הגדולות משנות ה-90

עמי אילוןפורסם: 20.06.19 , 11:19

בנימין נתניהו ודונלד טראמפ (צילום: AP)

הסדנה הכלכלית שהממשל האמריקני מתכוון לערוך בבחריין בשבוע הבא כצעד ראשון לקראת "עסקת המאה" נושאת כותרת שנשמעת על הנייר מבטיחה. אלא שכשמגרדים את המעטפת מגלים שהעסקה הזאת טומנת סכנה גדולה ומדממת הן לישראל והן לפלסטינים.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

נורת האזהרה הבוהקת ביותר בהקשר הזה הייתה צריכה להידלק אצל כל ישראלי ופלסטיני שמכיר את ההיסטוריה של הסכסוך ב-30 השנים האחרונות, כאשר הנשיא האמריקני קבע כי החלק הראשון של תוכנית השלום ייקרא "שגשוג לשלום" ויחל בסדנה כלכלית. אין זו אלא עטיפה חדשה לאותו פורמט כושל שפעם כונה "שלום כלכלי" ומוקדם יותר "מזרח תיכון חדש".

הניסיון להתחיל את התהליך המורכב הזה דווקא דרך הזווית הכלכלית הוא לא עוד שגיאה טקטית מני רבות שמאפיינות כל ניסיון להידברות בין הצדדים מאז הסכם אוסלו, אלא טעות אסטרטגית הרת אסון. אם טראמפ וצוותו היו מתעמקים בהיסטוריה של המו"מ בין ישראל לפלסטינים הם היו יכולים להבין שהניסיון להפוך את סדר הדברים ולהתחיל לדבר כלכלה לפני שנוגעים בסוגיות הליבה של הסכסוך הוא סטירה על הלחי של הפלסטינים וחוסר הבנה מוחלט של שאיפותיהם הלאומיות.

הרי אם היה ניתן "לקנות" את הפלסטינים בהטבות כלכליות כדי שיזנחו את שאיפותיהם הלאומיות, אין ספק שזה כבר היה קורה. מדובר, אם כך, בדרך חשיבה שלא רק שאינה מוסרית, היא גם חסרת כל היתכנות.

את תוצאותיה של חשיבה שגויה זאת ניתן היה לראות כבר בימי אוסלו. הפער בין שני ההסכמים שהיוו הרחבה של הסכמי אוסלו – הסכם פריז שעסק בהיבטים הכלכליים והסכם קהיר שעסק בהיבטים הביטחוניים אך לא נגע בסוגיות הליבה - הוביל בסופו של יום לכישלון ובטווח הארוך יותר לפריצתה של האינתיפאדה השנייה. היא לא פרצה על רקע כלכלי, אלא משום שהיעד המדיני לא היה ברור.

וזאת הסכנה הגדולה הניצבת בפנינו גם עכשיו. העובדה שטראמפ שם את הכלכלה בחזית הפתרון ומנסה להתניע את התהליך כולו דרכה היא חזרה על השגיאה הגדולה של הסכמי אוסלו. אין טעם לצאת לדרך אם היעד הסופי שאליו אמורים להגיע אינו מוגדר מראש. היעד הזה, הן מבחינת הפלסטינים והן מבחינת מדינת ישראל, צריך להיות סיום הכיבוש, הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל בגבולות 67 עם חילופי שטחים הכרחיים. בלי ששני הצדדים, והגורם המתווך, יגידו את זה באופן בהיר כבר בתחילת הדרך, אין שום טעם לצאת אליה שוב.

הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, אלא שבמקרה של תוכנית טראמפ לא ברור עדיין אם הכוונות טובות או שמדובר בכלי פוליטי שניתן לבנימין נתניהו על ידי הנשיא האמריקני כדי שיוכל לנצח במשחק ההאשמות האינסופי ולצייר את הפלסטינים, שוב, כסרבני שלום. המתנה הזאת עלולה לגרור את כל הצדדים והאזור כולו להסלמה שתרחיק בעוד שנים רבות את האפשרות לדיאלוג שיוביל להסדר.

ולכן כל אדם, ובוודאי שכל מנהיג ישראלי, ששואף לסיום הסכסוך, לשמירה על ביטחון ישראל ולמניעה של סבב דמים נוסף – צריך לקוות ואולי אף לדרוש מטראמפ לרדת מהרעיון המסוכן של כלכלה תחילה. לכן גם מערכת הבחירות המתרגשת עלינו לא יכולה להמשיך להתנהל כמו קודמתה במציאות מדומה שבה אין פלסטינים. מנהיג ישראלי שבורח מסוגיה זאת פשוט אינו ראוי להנהיג.