הבמאית האיראנית דזירה אח'וואן: "ממש רציתי להיות יהודייה"
קוראים לה "היורשת של לינה דנהאם" אבל היא לא חושבת שזו מחמאה, ההורים שלה נאלצו להתרגל לעובדה שהבת שלהם ביסקסואלית ובגלל הסדרה שכתבה, היא לעולם לא תוכל לחזור לאיראן. דזירה אח'וואן גדלה בניו יורק אבל רוצה לבקר בישראל, מצהירה ש"אמריקה מפחדת ממיניות נשית", ולא מפחדת לביים את עצמה בסצנות מין חושפניות
דזירה אח'וואן, יוצרת, במאית ושחקנית ניו-יורקית, ניסתה במשך לא מעט שנים להרים את הסדרה שכתבה, שעוסקת בחוויותיה בתור חובבת שני המינים, אבל נתקלה בשלל התנגדויות, והתקשתה לגייס מימון. "לכל אחד מהאנשים שסירבו היו סיבות שונות, הרבה פעמים שמעתי ממנהלי רשתות כבלים שכבר יש להם סדרה עם דמויות גאות או שכבר יש להם סדרה עם דמות ראשית נשית", סיפרה בריאיון ל-ynet. "היה מספיק מקום רק לסדרה אחת מהסוג הזה".
במר ייאושה, שיגרה אח'וואן בת ה-35 שזכתה לכינוי "היורשת של לנה דנהאם", ציוץ בו הכריזה: "אמריקה מפחדת ממיניות נשית". "אם תסתכל על האופן שבו איגוד הסרטים האמריקני מדרג סרטים, תסכים איתי שזה נכון", היא אומרת. "יש הבדל ענק באופן שבו מציגים נשים נהנות מסקס לעומת גברים, ולא רואים מספיק נשים".
בסופו של דבר, עקרה אח'וואן ללונדון, ושם הצליחה להפיק את "הביסקסואלית", סדרה קומית שמשודרת כעת ב- yes EDGE (ימי שני, 22:50). במרכז הסדרה ניצבות ליילה (בגילומה של אח'וואן) וסידי, זוג לסביות. השתיים משיקות אפליקציה שהיא כמו "שאזאם" לבגדים. אלא שברגע שהדיון על חתונה וילדים עולה לדיון בין השתיים, ליילה נבהלת ובוחרת לפרק את הקשר, מתחילה לחקור את המיניות שלה ואף שוכבת עם גברים.
ביסקסואליות – יש חיה כזאת? כי אני מכיר רבים ורבות שמתעקשים שאין.
"כן, יש חיה כזו. אני הוכחה חיה", אומרת אח'וואן, שלא נמצאת כרגע במערכת יחסים כלשהי. "אולי קשה לאנשים להאמין, כי הם לא חוו את זה באופן אישי, אבל אני לא מבינה למה אנשים צריכים לחוות משהו בעצמם, לפני שהם יכולים להאמין שהוא קיים", היא אומרת. "מין ביולוגי הוא לא פקטור. אני לא מרגישה הבדל בין גברים לנשים. אני יכולה להתאהב בגברים כמו שאני יכולה להתאהב בנשים, אבל זה גם לא אומר שאני נמשכת לכל הגברים או לכל הנשים. סוג האדם שאתה נמשך אליו הוא האדם שאתה נמשך אליו ומין אינו הגורם המכריע".
עד כמה הסדרה דומה לחיים שלך?
"הסדרה היא ממש לא החיים שלי ואני ממש לא הדמות שאני מגלמת, אבל כל דבר שאנחנו דנים בו, מתמודדים מולו, כל האנשים שמופיעים בה - הם דברים שקרובים לליבי ונטועים במשהו אמיתי. הסדרה מבוססת על חוש ההומור שלי ומאוד אישית, אבל האם ניהלתי עסק יחד עם מישהי ואז עזבתי אותה כשהיא הציעה לי נישואין? לא, זה לא קרה מעולם".
"זה היה קשה. הצילומים עברו מהר ולא הייתה לי יותר מדי שליטה, אז לא הייתי מרוצה. אני לא חושבת שבעתיד אשחק שוב ביצירות שלי. סצנות הסקס? מבחינת רמת הנוחות שלי והיכולת להיות פגיעה אל מול המצלמה - עשיתי את זה בעבר ונוח לי עם זה. אז למה זה לא היה פשוט? בגלל שהייתי צריכה לעשות להן כוריאוגרפיה, וכשאתה עושה דברים מהר כל כך כמו שעשינו בסדרה, אין הרבה זמן לבחון את הפריים".
איזה תגובות קיבלת מהקהילה הלהט"בית לסדרה?
"בינתיים קיבלתי רק תגובות חיוביות. בעיקר מצד ביסקסואלים וביסקסואליות, זה נדיר לראות את עצמם על המסך, ושיש משהו ששואל את סוג השאלות שהסדרה הזו מעלה".
אח'וואן נולדה בניו-ג'רזי. בת לגולים איראנים. הוריה שעוסקים כיום בנדל"ן, ברחו מאיראן לאמריקה (שם קוראים להם אקבאן), בתקופת המהפכה החומייניסטית. "ההורים שלי לא מסתכלים אחורה וזה תוצר של העובדה שהם שרדו מהפכה. כשאתה חווה כזה דבר, אתה לא בוכה ומרחם על עצמך. אבא שלי תמיד אומר על כל בעיה שהייתה לי: 'דזי, שיזדיינו אם הם לא מבינים בדיחות'. אף פעם לא הבנתי מה זה אומר עד השנים האחרונות, בהן הרגשתי שהחיים קשים, וכל מה שאתה יכול לעשות זה לצחוק ולהגיד 'על הזין שלי'".
נתקלת בגזענות?
"רוב האנשים מניחים שאני ממוצא לטיני, אבל כן, יצא לי לשמוע הרבה שטויות על אנשים מאזור הים התיכון. גדלתי עם רטוריקה שאמרה שלהיות איראני זה להגיע מציר הרשע. גדלתי עם רעיונות נוראיים על המקום ממנו באתי - תחשוב על כל סרט שראית בשנות ה-90, שם כל מי שמגיע מהמזרח התיכון היה אויב. בכלל, הייצוג במדיה מאוד שלילי".
עם זאת, אח'וואן מגלה שהיא גדלה בסביבה יהודית למדי. "עברתי מבר מצווה אחת לשנייה. לא להיות יהודי, ולא להיות חלק מהתרבות הזו, היה מוציא אותך מהכלל בניו יורק כילד. לפחות בבית הספר שאני הלכתי אליו. כשהייתי קטנה, ממש רציתי להיות יהודייה. האמת, לא הכרנו הרבה איראנים בניו-יורק, היינו די מבודדים, אז קינאתי מאוד בקהילתיות היהודית". בתיכון הניו-יורקי בו למדה, אח'וואן סבלה מטראומות בעקבות "האף הפרסי המפואר שלי", וכשהייתה בת 14, אמא שלה שכנעה אותה ללכת בעקבות נערות איראניות רבות ולעשות ניתוח אף. סוגיית הניתוח עולה לא אחת ביצירות של אח'וואן, והיא צוחקת על הנושא גם בפרק הראשון של "הביסקסואלית".
האף שלך נראה טבעי וחמוד, אבל את לא מתחרטת כיום על הצעד הזה?
"לא, אני לא מתחרטת. הייתי צעירה מכדי שיהיו לי אופציות אחרות. זה משהו שקרה לי והוא תוצר של התרבות שלי. קשה להתחרט על משהו שחיית אתו את כל תקופת הבגרות. לא, אני לא מתחרטת על זה".
להורים שלה, אח'וואן סיפרה על זהותה המינית רק אחרי שהחלה לצאת עם החברה הראשונה שלה. "כשיצאתי מהארון ההורים שלי לא שמחו מן הסתם. הם אף פעם לא שמעו על מישהו גיי מאיראן, ובטח לא על מישהו ביסקסואל. זו הייתה תקופה ממש אומללה ולא דיברנו אז. הם רק שאלו אותי שוב ושוב: 'אם יש לך את הפוטנציאל להתאהב בגבר למה שתבחרי לצאת עם אישה?', ולא הייתה לי תשובה מספיק טובה בשבילם", היא נזכרת. "לא רציתי לסיים מערכות יחסים בגלל שזה פגע באנשים אחרים. זה משהו מאוד אמריקני, לומר 'אני שמה את עצמי ואת הרצונות שלי קודם, אפילו אם זה מכאיב להורים שלי'. אני נוקטת באותה הגישה בעבודה שלי. אני רוצה להביע את עצמי בתנאים שלי. ועם הזמן הוריי באמת קיבלו אותי. זה היה מסע ואני חושבת שזו ההגדרה של אהבה ללא תנאים: אתה מקבל מישהו בתנאים שלו, גם כשזה מכעיס אותך".
אז איך ההורים שלך הגיבו ל"הביסקסואלית"?
"הם הפסיקו לנסות לשלוט בכל מה שקשור אליי ועכשיו הם מאוד תומכים. אבל הם גם יודעים למה לצפות - הם יודעים שאני לא אקשיב לאף אחד ושאני לא אהיה מהוגנת. הם השלימו עם המצב עד כדי כך שהם היו נרגשים בנוגע לסדרה, אפילו שהיא חושפת ומדברת הרבה על סקס בכנות מוחלטת, בצורה שתקשה על רוב ההורים. מה שהיה להם הכי חשוב, ברמה מסוימת, זה שיכולתי ליצור את הסדרה. הם גאים שאני עובדת ועושה את מה שאני רוצה לעשות וחיה את החלום שלי. הגאווה הזאת ניצחה את הבושה שלהם מאופי הדברים שאני עושה".
אח'וואן, שכתבה את המחזה הראשון שלה בגיל עשר, פרצה בזכות סדרת הרשת The Slope ובהמשך עם הסרט "התנהגות הולמת", שגרף פרסים רבים כולל בפסטיבל סאנדנס. לינה דנהאם התלהבה ממנו, ושיבצה את אח'וואן לתפקיד אורח בעונה הרביעית של הסדרה "בנות". "זאת הייתה חוויה מקסימה. הסדרה כבר הייתה מכונה משומנת היטב וזה היה סט שמח והוא עורר בי השראה. חשבתי שאני רוצה לבנות סט כזה גם לעצמי, בעולמי שלי".
נוהגים להשוות אותך לדנהאם ואף כינו אותך "לינה דנהאם הבאה". איך התארים האלה מרגישים?
"מצד אחד, אני שמחה שמתארים אותי כהצלחה, אבל יש באמרה הזו משהו מאוד מקומם. קולנוענים גברים שהתפרסמו לא מתוארים בתור 'וודי אלן החדש'. לפעמים יש ביקורות על העבודה שלי ואומרים שאני 'עוד לינה דנהאם ממוחזרת', ואני חושבת שאנשים אומרים את זה כעלבון. אני מאוד מעריכה את העבודה של לינה דנהאם ומחבבת אותה כבן אדם ואני לא נפגעת מההשוואה, אבל אני כן נפגעת מאיך שמדברים על נשים ברמה הביקורתית. יש תחושה של 'כבר מצאנו אישה שמביימת והיא מצחיקה והיא לא דוגמנית. כבר בחרנו בה והיא משלנו, אז מי את חושבת שאת, מנסה לעשות סרטים בעולם פוסט-לינה דנהאם?'. את זה אני ממש שונאת".
חודש הגאווה מאפשר לנו גם להיחשף לסרט יפה ומרגש שאח'וואן ביימה בשנה שעברה: "החינוך הרע של קמרון פוסט" (yesVOD), שמתרחש בשנות ה-90 ועוסק בקמרון (בגילומה של קלואי גריי מורץ), נערה יתומה, שאחרי שהחבר שלה תופס אותה מתמזמזת במכונית עם חברה, דודתה הדתייה והשמרנית שולחת אותה לפנימייה כדי לעבור טיפולי המרה נוצריים. "קמרון, מבחינתי, הייתה כל בחורה שאי פעם אהבתי. מישהי קווירית לגמרי, שגם בדקה את גבולות ההגדרה הזו ואיך היא יכולה להשתפר כדי להתאים את עצמה לעולם.
"רציתי להראות את המסע הזה שעובר כל מתבגר, גיי או סטרייט – עד כמה אני יכול להשתפר, מה אני יכול לשנות בעצמי כדי להתאים לעולם שסביבי? זו תקווה אוניברסלית שאתה חווה כמתבגר ואז אתה מבין שפשוט אתה צריך להיות מי שאתה הכי טוב שאתה יכול ולחבק את זה".
איך הסיפור של קמרון רלוונטי להיום – תקופה בה במדינות רבות יש נישואים חד מיניים?
"זו אמנם תקופה שונה לחלוטין מכשאני הייתי ילדה, כי יש אינטרנט ואנשים יכולים להתחבר לאנשים ששונים מהכלל, אבל עדיין יש המון אנשים שסובלים. זה שיש גייז במיינסטרים לא אומר שהם בטוחים במציאות, שלא הורגים טרנסיות על ימין ועל שמאל ושאין טיפולי המרה ברחבי העולם. יש יותר נראות אבל יש גם טראומה. בנוסף, העולם הופך להיות יותר שמרני ואלים. אז רק בגלל שיש נראות גדולה יותר לזכויות הקהילה לא אומר שהאנושיות הגלומה בהן מתקיימת בפועל".
יצא לך לבקר באיראן?
"פעם נסעתי לשם הרבה. יש לי עדיין קרובי משפחה באיראן – סבתא, דוד ובני דודים. זה מקום יפהפיה, אבל מתוח ומפחיד עם הרבה חוקים של התנהלות והתנהגות שקשה למלא. החיים שם הם כמו ריקוד שאני לא יודעת את צעדיו. כשהייתי באיראן הרגשתי מבודדת ומרוחקת מהתרבות שלא יכולתי להכיר. חשתי גם קנאה, בגלל שרציתי להרגיש שייכת. אמא שלי ממשיכה לנסוע לאיראן לעיתים תכופות, אבל מאז שהתחלתי לעשות סרטים לא חזרתי לאיראן כי זה מסוכן מדי. אני דמות ציבורית וביסקסואלית מוצהרת ולהיות הומוסקסואל באיראן זה פשע עם גזר דין מוות".
מה את חושבת על המתח הגובר בין איראן לעולם בפרט וישראל בכלל?
"מה אני יכולה לומר? זה נורא. אני יוצרת קולנוע וטלוויזיה, אין לי שום דבר עמוק לומר בנושא. האמת שאני מאוד רוצה לבקר בישראל. זה מגניב שהסרטים והסדרות שלי מוצגים אצלכם".
