לעיר של 10 מיליון איש נגמרים המים
בצורת קשה משנה את החיים בצ'נאי, אחת הערים הגדולות בהודו. האגמים התייבשו והרשויות קיצצו משמעותית את כמות המים. התושבים מחכים מדי יום שעות בתורים הארוכים לבארות: "זולג לנו דם במקום דמעות"
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
חיפוש המים בעיר הגדולה בדרום הודו כבר הפך לאובססיה עבור 10 מיליון התושבים, אחרי חודשים שבהם בקושי ירד גשם. בימים כתיקונם מקבלים תושבי הבירה של מדינת טמיל נאדו 825 מיליון ליטרים של מים. כרגע הרשויות מסוגלות לתת לתושבים רק 60% מהכמות הזאת. לפי הגרדיאן ארבעה ממאגרי המים של העיר התייבשו לחלוטין, ולצ'נאי לא נותר אלא לקצץ דרמטית את כמות המים לתושבים.
בתקופה כזאת של השנה, כשהטמפרטורות מגיעות בדרך כלל ליותר מ-40 מעלות, מאגרי המים מתייבשים ומקורות המים האחרים מידלדלים מדי יום. בשלישי בלילה יצאו התושבים לחגוג ברחובות כשסופת גשמים פרצה בצ'נאי – הראשונה בששת החודשים האחרונים. אך לכולם ברור שמדובר בהקלה זמנית בלבד.
"אנחנו לא ישנים בלילה בגלל שאנחנו דואגים שהמים בבאר ייגמרו", אומר סריניוואסאן, חשמלאי בן 39. השמש עדיין לא זרחה והוא כבר עומד בתור הארוך למים בבאר ליד שדה התעופה של צ'נאי. 70 משפחות שמשתמשות בבאר מקבלות רשות למלא ביום שלושה מכלים של 25 ליטר. רוב המשפחות משלמות בנוסף מחירים גבוהים לחברות פרטיות כדי לקבל עוד מים בשביל להבטיח את הישרדותן.
הרשות המקומית עורכת הגרלה כדי לקבוע מי יהיה הראשון בתור למים. ברי המזל מקבלים מים נקיים. האחרונים מקבלים מים עכורים בצבע חום. סריניוואסאן אמר שהוא מחכה מדי יום חמש שעות בתור למים ומוציא בערך אלפיים רופי בחודש על בקבוקי מים, או על תשלום למשאיות שמחלקות מים. מדובר בחלק גדול מהמשכורת החודשית, שעומדת על 15 אלף רופי. "יש לי הלוואות, כולל על הבית, ואני לא יכול להחזיר אותן עכשיו", הוא אומר בצער.
הייאוש בתורי המים בצ'נאי גולש לאלימות: אישה שהייתה מעורבת בסכסוך על מים עם השכנים נדקרה בצוואר. בתקרית אחרת בעיר במדינת טאמיל נאדו, טאנג'אוור, מתנדב הוכה למוות על ידי משפחה שהאשימה אותו בגניבת מים.
לרבים מתושבי צ'נאי אין את הלוקסוס לשלם על מים מחברות פרטיות. במשך שעות ארוכות הם מחכים בתור למים בחינם, והוויכוחים הופכים לאלימים. המרדף הבלתי פוסק אחרי המים משפיע גם על תחומים אחרים - תחום המסעדנות למשל. חלק מהמסעדות מגישות היום את המנות שלהן על עלי בננה, כדי לא לבזבז מים על שטיפת צלחות. מסעדות אחרות הפסיקו להגיש ארוחות צהריים כדי לחסוך במים.
לאור הבצורת הקשה המשפחות חייבות לתכנן מחדש את חיי היומיום, לקבוע לוחות זמנים למקלחות, ולהקדיש עד שש שעות ביום לעמידה בתור למים – שלוש שעות בבוקר, שלוש אחר הצהריים. בתור אפשר לראות בעיקר נשים. נגמאל מאני, עקרת בית, אומרת שאגירת המים הפכה ל"עבודה במשרה מלאה". היא אומרת: "צריך אדם אחד שיישאר בבית כדי למלא את המים בזמן שהשני הולך לעבודה".
צ'נאי מקבלת את רוב המים שלה מארבעה אגמים בסביבות העיר. עונת מונסון צחיחה בשנה שעברה גרמה לנזק גדול, ומפלס האגמים לא השתקם. בקרקעיות האגמים ניתן לראות את עצמות הדגים המתים.
הבצורת נחשבת לאיום הגדול של המדינות הנחשלות של הודו – שסובלות מדי שנה מגלי חום קטלניים שהורסים את התוצרת החקלאית. מאות כפרים שהבארות שלהם התייבשו התרוקנו השנה בגלל גל החום. הבצורת היא אמנם סיבה מרכזית למשבר המים בצ'נאי, אבל המומחים גם מותחים ביקורת על הדרך הגרועה שבה הודו אוגרת מים.
פרדיפ ג'ון, מומחה מקומי למזג אוויר שמכונה "החזאי של טאמיל נאדו", אומר שהמשפחות באזור מבזבזות כסף על ציוד לאגירת מי גשמים במקום על מכליות מים שהיו יכולות לעזור להם עכשיו. הוא קורא לשפר את אגירת הגשמים ולמצוא פתרון ארוך טווח: "כמעט 1,300 או 1,400 מילימטרים של גשם יורדים אצלנו בכל שנה. זאת כמות משמעותית מאוד. אנחנו חייבים לגלות מה שורש הבעיה", הוא אומר.
ג'ון לא מאמין שהגשמים שיבואו יפתרו את משבר המים. עונת המונסון לא צפויה להתחיל לפני אוקטובר. "אם המים לא יגיעו לאנשים יזלוג דם במקום דמעות", אומרת פרוותי ראמש, עקרת בית בת 34 שממתינה בתור הארוך למים.
לפנייה לכתב/ת 
