ביקורת סרט - "משחק ילדים": צ'אקי נעשה פחות מפחיד, אבל הרבה יותר רלוונטי
בגרסה החדשה לקלאסיקת האימה "צ'אקי", הבובה התמימה למראה אינה מסתפקת באלימות פשוטה, אלא לומדת להתחבר לאינטרנט ושולטת ברכבים אוטונומיים. הסרט לא מתעלה לגבהים של המקור, אבל מצליח לגעת בחזון האפוקליפטי של עידן האפליקציות, ועל הדרך מספק כמה סצינות מוטרפות
בשנת 1988 יצר דון מנסיני את אחת הדמויות האיקוניות של סרט האימה המודרני. היה זה "צ'אקי", בובה מדברת פופולרית שההשראה לה הייתה ההיסטריה דאז סביב בובות-הכרוב. סרט האימה "משחק ילדים" (Child's Play) זכה להצלחה עצומה והביא בעקבותיו שלל סרטי המשך (האחרון שבהם נוצר ב-2017), כמו גם שוק מוצרים-נלווים משגשג שבמידה רבה הבליט את המימד הסאטירי של הסרט המקורי - ביקורת על שגעון בובות-הכרוב.
שלושה עשורים לאחר מכן מגיעה הגרסה המחודשת, כשהיא עצמה חלק מגל סרטי בובות מהגיהינום - הבולטים שבהם הם "אנאבל", שהקדימון לפרק השלישי שלו מוקרן לפני "משחק ילדים", וקומדיית החברים "טד". על כן, קשה לומר שהסרט, בבימויו של הנורווגי לארס קלווברג, שמוקדם יותר השנה ביים סרט אימה על מצלמת פולרואיד בעלת כוחות דמוניים (על בסיס סרט קצר שייצר), יזכה לאותו מעמד כמקורו. ההבדל בין האתחול והמקור ניכר - לא רק בדמותו של "צ'אקי", אלא גם במהות של הסרטים. בעוד "משחק ילדים" מודל 88' היה סרט אימה טראשי ונותר אפקטיבי מאוד גם היום - החידוש הוא יותר בגדר קומדיית בלהות שכוללת כמה סצינות מוטרפות לגמרי.
כזכור, בסרט המקורי התגלגלה רוחו של רוצח סדרתי ידוע לשמצה אל תוך בובת משחק, וזו נרכשה על ידי אלמנה צעירה לבנה הקטן שהיה היחיד, כמסתבר, שער לטיבו השטני של הצעצוע החדש. "משחק ילדים" היה סלאשר-החבובות הראשון בהיסטוריה, בובה של סרט משספים. בגרסה הנוכחית, רצחניותה של הבובה נובעת מחבלה-מכוונת בפס הייצור הממוקם בסדנת-יזע כלשהי בווייטנאם. הבובות עצמן נוצרות בידי תאגיד טכנולוגי, והשליטה בהן מתאפשרת באמצעות הטלפון החכם.
עוד ביקורות קולנוע:
אם חד-הורית (אוברי פלאזה) העובדת בחנות צעצועים גדולה מצליחה להשיג בובת "באדי" כזו לבנה, שעתה אינו פעוט תמים כבסרט הראשון אלא נער כבד שמיעה (בכך הסרט מצטרף ל"צעצוע של סיפור 4" שאף הוא מציג ילד קטן עם שתל באוזן, כחלק ממגמה של הנגשת בעלי מום לקהל הצעיר). מהר מאוד נהפכת הבובה, ששמה הגנרי "באדי" מוחלף ב"צ'אקי", לאטרקציה, וזאת עד שמתברר שמדובר בעצם באותו מוצר פגום שהחבלה-המכוונת הפכה למפלצת ממוחשבת.
במילים אחרות, מה שמתחיל כמחווה לאי.טי (לצ'אקי יש אפילו אצבע זוהרת) ממשיך כמו האל-9000, אותו מחשב-על מ"2001 אודיסיאה בחלל", מהגיהנום. הסרט אינו מציג את הבובה כזדונית במכוון. השיבוש בתוכנה גורם לה להבין את מה שנאמר באופן חד-משמעי, וכך כאשר הנער (גבריאל בייטמן) מתלונן על החתול הביתי, ברור לנו שגורלו של היצור הפרוותי החמוד נגזר. כך קורה גם עם החבר הבוגדני של אימו (דיוויד לואיס), שמוצא את מותו באחת הדרכים היצירתיות ביותר שנראו בקולנוע. שרידיו, אגב, מספקים לסרט את אחד הרגעים ההיסטריים ביותר בו.
ההיבט העכשווי של "משחק ילדים" נובע מיכולותיו של "צ'אקי" (המדובב בידי מארק האמיל) להתחבר לאינטרנט ועל ידי כך להשיג שליטה רבה ואימתנית יותר. זאת בעוד "צ'אקי" המקורי ייצג גבריות בלתי מרוסנת בצורה הכי גרוטסקית שניתן היה לדמיין. ואם הסרט ההוא ביקר את תרבות הצריכה האובססיבית של מוצרים לילדים - הסרט הזה מציג חזון אפוקליפטי שבו משתלטת הטכנולוגיה על בני האדם. ודאי שאין פה אמירה מקורית במיוחד, אבל זה מאפשר ליוצרי הסרט, הבמאי קלווברג והתסריטאי טיילר ברטון סמית', לעצב כמה רגעים שנונים, כמו הסצינה שבה "צ'אקי" מתפעל מרחוק מכונית-ללא-נהג.
סצינת השיא של הסרט המתרחשת בחנות צעצועים גדולה נדמית כשילוב של תמונת הנשף המדמם מ"קארי" של בריאן דה-פלמה ו"צעצוע של סיפור", והתוצאה הרבה יותר טובה מכפי שנשמע המשפט שזה עתה קראתם. "משחק ילדים" הוא סרט אימה לעידן האינטרנט והאפליקציות, ומבחינה זו טוב עשו יוצריו שלא בחרו להעתיק את המקור אחד לאחד. מאידך, בובת "צ'אקי" הנוכחית אינה מספקת אותה אימה אפקטיבית כקודמתה. הבובה נראית דיגיטלית, וזאת על אף היותה אנימטרונית (כלומר מבוססת על דגמים נעים), והבעות פניה מתקשות לחקות את המבע הזדוני הייחודי שאפיין את "צ'אקי" המקורי.
אם מקור הרוע שחולל את "צ'אקי" המקורי היה כישוף וודו, עתה זהו פועל אסיאתי מתוסכל. שני הסרטים, במובן זה, מאלצים את הקפיטליזם המערבי להתמודד עם תוצאותיה של זדוניות הגלומה ב"אחר". מאידך, "משחק ילדים" בגרסת 2019 מציג חזיון אימים קומי שבמרכזו הצד המאוד אפל של השתלטות נוסח "אפל" על חיינו. ממש סרט לקהל שנצמד לטלפונים החכמים גם באולם החשוך.
