ללטף את הסרטן: שונית יונגרמן והכלבלב רוקי
החיים של שונית יונגרמן נעצרו בגיל 28 לאחר שגילתה כי חלתה בסרטן שד אלים. היא התמסרה למאבק הממושך בסרטן ובהוראת הרופאים, נאלצה להיפרד מכלבה האהוב 'צמר'. לאחר שהחלימה, גילתה כי גם הכלב חלה בסרטן, אך לא שרד והחליטה לאמץ את רוקי הכלבלב. "את כולם הסרטן תופס בזמן לא טוב", היא אומרת. "רוקי עזר לי להרגיש שוב בטוחה". פרק 3 בסדרה על הקשר בין מחלימים מסרטן לכלבים
מרבית הזכרונות בחייה של שונית יונגרמן קשורים לכלבים שליוו אותה מאז שהייתה ילדה בגן.
"יש משהו בכלב עם האהבה הטוטאלית, שלא משנה אם אתה כועס עליו, אם עכשיו הוא עשה משהו רע, או שיש לך יום לא טוב. הוא שם. כשאתה עצוב ואין לך כוח לצאת מהמיטה. אני לא חושבת שאפשר ליצור חיבור ברמה כזאת, עם בן אדם אחר", היא אומרת ל-ynet. "לכן אנשים מביאים כלבים הביתה ומגדלים אותם עם הילדים שלהם".
רוקי, כלב מגזע רועה גרמני בן מספר חודשים, נכנס לחייה בשנה שעברה כסימן להתחלה חדשה אחרי תקופה תובענית וסוחטת של התמודדות עם סרטן שד אלים שגבה ממנה תעצומות נפש וגוף גדולות במיוחד.
היא קראה לו רוקי, על שם כלבה האהוב, שליווה אותה בילדותה ומת בגיל 12. את הבוקר היא מתחילה עם רוקי בטיול במגרש הכדורגל בקיבוץ, שם הוא יוכל לרוץ בהנאה ולקבל מעט משמעת והרגלי חיים משונית, שלמדה בעברה כלבנות טיפולית.
בין ריצה ומשחקי כדור, היא עוצרת לנוח ובוהה בנקודה בלתי נראית במגרש. רוקי מצליח להעלות על פניה חיוך גדול והיא בועטת בכדור שמצאה על כר הדשא. הוא ממהר לתפוס אותו בשיניו ולנער אותו במרץ.
בצילומים בביתה של שונית בתחילת השנה, רוקי היה עדיין גור שלומיאל עם עיניי לוויתן גדולות שאפשר ללכת בהן לאיבוד.
לפני שלוש שנים שונית אובחנה כחולה בסרטן השד בגיל 28. באותה תקופה, היא עבדה בגן ילדים בקיבוץ, שקדה על לימודי התואר לחינוך וגידלה בהנאה את כלבה צמר, שיצו שובב שאימצה והם חיו יחד במשך חמש שנים.
זמן קצר לפני יום הולדתה, היא גילתה דם בחזייה. "לא חשבתי שקיבלתי מכה, אבל זה נמשך ולא עבר, לא אחרי יום ולא אחרי שבועיים. הבנתי שאני צריכה לעשות עם זה משהו ותוך זמן קצר, כבר עברתי שני ניתוחים כדי להבין מה הבעיה ובשניהם קיבלתי תשובה חיובית לסרטן שד אלים", היא משחזרת את הטלטלה הגדולה בחייה.
"הוסבר לי שהמערכת החיסונית שלי מאוד מאוד ירודה ואני בסכנה לחלות מכל מיני דברים שגם כלבים מעבירים. החלטתי שאני מחפשת לצמר בית וזה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי בחיי, שמסרתי אותו למשפחה מאמצת".
חומרת ההתפשטות של הסרטן גרם לרופאים לקבוע כי שונית בסכנת חיים, אם לא תבצע כריתה של השד. "זה היה או לכרות ולהילחם, או לאבד את האפשרות שלי להילחם ולא היתה לי ברירה. המשפחה והסביבה תמכו מאוד, חיבקו אותי".
לאחר הכריתה, היא המשיכה לסבבי כימותרפיה והקרנות, אז נתקלה בחומת הבדידות הגדולה במאבק בסרטן.
"הסביבה שלך לא באמת מבינה מה אתה עובר שם. אין גם דרך להסביר להם מה זו ההרגשה שהגוף שלך בוגד בך. פתאום יש לך מלא זמן לשבת עם עצמך ולחשוב על מה שקורה לך. שם מסתתרת הבדידות. כי אתה גם לא יודע להסביר מה אתה מרגיש עם עצמך", היא מגלה.
"את כולם הסרטן תופס בזמן לא טוב. החיים זה דבר לא צפוי, לא חשבתי שזה יקרה לי וזה קרה". בתום הטיפולים והמעבר להחלמה איטית בבית, הזוגיות הארוכה עם בן זוגה לא שרדה את ההתמודדות עם המחלה והניתוחים.
"זו היתה שנה מטלטלת רגשית וצמר הכלב החל להדהד לי באותה תקופה. יצרתי קשר עם המאמצים והייתה לי תחושה לא טובה לגביו. כששאלתי מה שלומו, סיפרו לי שהם גילו שיש לו סרטן בלבלב והם לא מוותרים עליו", היא מסבירה.
צמר עבר טיפולים כימותרפיים אך לא שרד. "הוא נפטר מהמחלה שאני ניצחתי. המשפחה שלו אמרה לי שהוא מת כדי שאני אשאר בחיים".
אחרי הפרידה מבן הזוג, היא עברה לדירה בקיבוץ אייל כדי לאחות את השברים.
"הטיפול הכימי יכול לשבור אותך נפשית ולא גורם לך לפתח תקווה שתעבור את זה. במהלך תקופת הטיפולים ואחריה, 'חלאסרטן' הייתה הקהילה האינטרנטית לחולי סרטן צעירים שהפכה לבית שלי", היא משתפת וקוראת לרוקי לשוב בחזרה לרכב כדי לנוח בבית אחרי התשת הבוקר.
שבוע המודעות לצעירים חולים ומחלימים מסרטן, מצויין השבוע לראשונה בישראל ביוזמת קהילת הצעירים חלאסרטן של עמותת "מרכז טל". העמותה נוסדה ע"י משפחת יעקובסון לזכרה של בתם טל שנפטרה מסרטן בגיל 26. לדברי אנשי העמותה, שבוע המודעות מצויין במדינות רבות בעולם נוכח הצורך החיוני של מוסדות המדינה להכיר בצרכים הייחודיים של החולים הצעירים.
שונית שהיתה אמורה לעבור ניתוח נוסף, לא יכלה לשוב לעבודה וגם הרופאים הבהירו לה כי שהות בקרב ילדים אינה מומלצת נוכח המערכת החיסונית החלשה.
"ניסיתי להסביר לסובבים אותי שאני זקוקה לכלב. כולם רוצים שתחזור לשיגרה כמה שיותר מהר, אבל אתה עדיין מבולבל, עוד לא מעכל מה עברת עם עצמך. איך אפשר לחזור לשיגרה כל כך מהר? אני וחולים אחרים לא רוצים לשוב לעבודה הקודמת או למסלול הלימודים. פתאום רוצים דברים אחרים לגמרי. זה מבלבל, מסתכל ומשתק אותך הרבה פעמים".
מבחינתה, האימוץ של רוקי עזר לה להחזיר את השקט הפנימי, אליו התגעגעה תקופה ארוכה. "פתאום יש בשביל למה לקום בבוקר ולא ב-11 בצהריים. יש לי גור בבית, שצריך לעשות פיפי, צריך לאכול ויש במה להתעסק. אני מאלפת אותו ומשחקת איתו, מוציאה לו אנרגיה ועושה איתו כיף", היא מרחיבה על האור שהביא עמו הכלב השובב.
"כלב, גם אם אכעס עליו כי נשך או הרס חפץ, שנייה אחרי הוא ישכח מהאירוע ויבוא ללקק לי את הפנים. במריבה עם אדם, זה שונה. זה קשר אחר לגמרי. התחלתי להבין מה הסרטן לימד אותי. כמה עוצמה יכולה להיות בבן אדם אחד קטן וכמה שהחיים לא צפויים והכל יכול לקרות לך. אני כן רוצה זוגיות, להתחתן ולהביא ילדים לעולם, אבל יש בי גם כמיהה גדולה ללמוד קרימנולוגיה ולעזור לילדים שעברו סיטואציות לא טובות בבתים שלהם בעזרת כלב".
רוקי כיום בן 11 חודשים, הפך מגור שובב לכלב גדול וחזק, שזקוק לפעילות נמרצת ולמרחבים גדולים כדי להוציא אנרגיה.
שונית התלבטה רבות בשבועות האחרונים לאחר שראתה שהיא מתקשה בטיפול היומי שלו.
"אין לי את היכולת הפיזית והנפשית להמשיך לגדל אותו כמו שהייתי רוצה", היא מתוודה. למרות הקושי העצום והמחשבה כי הפרידה ממנו, תשבור לה פעם נוספת את הלב, היא החליטה להביט במראה ולהיות כנה עם עצמה.
לאחר מסע חיפושים, היא מצאה לו בית חם אצל חברים, שם הוא מקבל אהבה ומקום בטוח לגדול בו. היא מאמינה שיגיע היום והיא תוכל לאמץ כלב שיישאר איתה לשנים רבות. "רוקי עזר לי להרגיש שוב בטוחה וקשה להסביר את התחושה הזו. הוא הפיג בדידות רבה".
לאתר של חלאסרטן | לאימוץ כלב למחלימים מסרטן
מחר (ה') הפרק הרביעי והאחרון בסדרה: הצצה לחיים של שיר טהר והכלבה ננה
לפנייה לכתב/ת 
