בואו נראה את אהוד ברק מחוץ לטוויטר

הוא יתזז בין חוגי בית? יעמוד על הבמה בעצרות? יגיע להצבעות במליאה? יעזוב את חבריו למפלגה החדשה? יחבור לנתניהו? נראה אותו כשצריך להתאמץ

אריאלה רינגל הופמןפורסם: 27.06.19 , 10:36

אהוד ברק(צילום: עמית שעל)

אהוד ברק לא יכול היה לאחל לעצמו להקת חימום טובה מזו שהפיק "פקודי לשעבר", בניסוח שלו, בני גנץ - ששעתיים לפניו כינס מסיבת עיתונאים שבה הודיע שלא ילך לממשלת אחדות עם בנימין נתניהו. אחרי גנץ, החנוט בחליפה ועניבה, שקרא את הטקסט מהדף, שאקט המנהיגות היחיד שהפגין היה כשהתעלם - די בבוטות - מהשואלת האחרונה, הגיע ברק בחולצת תכלת, מקטורן כחול וזקן מטופח להפליא שכל שערה בו במקומה. נינוח בדרכו הלא נינוחה הוא ירה לכל עבר בלי לבזבז זמן, והבטיח שבניגוד למה שהורגלו העיתונאים יהיה מקום לשאלות.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

הוא אמר שיושבים לצידו שלושה אנשים, "לארבעתנו כרטיסי אשראי", ושהם יודעים גם איך שולפים אותם. הוא דיבר על ימי נתניהו החשוכים, על המהלך הציני לביטול הבחירות הבאות, והבהיר: "זה לא זמן לרפיסות, לפחד, לישיבה על הגדר". באנו, אמר, "להפיל ולא להציל". ואז הוסיף בלי למצמץ, בעודו מיישיר מבט למצלמה: "נתניהו, כמפקדך לשעבר, אני אומר שאסור לך להמשיך". צו 8 לכולם, הוא הכריז.

את הקילר אינסטינקט שלו ברק לא איבד עם השנים - האיש בן 77 - וגם לא את יכולת התזמון, את הכישרון לזהות את הבהלה בלבן של העיניים, את היכולת לאגף, לכתר ולהכות ברגע הנכון. את המערכה הראשונה הוא סיים כל כך טוב, עד שאנשיו שמחו להדליף שהוא מחזיק בסקר המנבא לו 11 מנדטים, וכל זה עוד לפני האיחוד שהוא הולך ליזום עם מפלגת העבודה ומרצ - איחוד שלשיטתו ישאיר את כחול לבן להתכתש עם הליכוד על הימין הרך, ועל הדרך, כמה לא חבל לו, לאבד מנדטים.

רק שגם אחרי ההופעה המהפנטת נותרו כמה שאלות פתוחות, והראשונה שבהן נוגעת למסע הבחירות המחכה לו. מה יעשה בדיוק האיש שהתרגל, כבר חודשים ארוכים, וכך גם במסיבת העיתונאים אתמול, להבקיע בלי להתאמץ: כמו בטוויטר, ריצה קלילה, 140 תווים - וגול.

האם הוא ישלוף את כרטיס האשראי שלו ויממן דילוגי בחירות? האם יתזז בין חוגי בית? האם יתייצב על הבמה בעצרות המוניות? איך בדיוק יגייס את 51 אלף העוקבים שלו למלחמת החירום שעליה הכריז? שהרי גם הוא יודע שבועת הטוויטר היא לא באמת מחנה שהולך אחרי הלייקים של עצמו.

ואיך ברק יצליח להזכיר לנו שהוא היה זה שהבטיח וקיים, והוציא את צה"ל מדרום לבנון אחרי 18 שנים מדממות - אבל גם הצליח לפרק במהירות שיא את הקואליציה שהקים, להמאיס את עצמו על החרדים מימין, על מרצ משמאל, ולסיים את כהונתו תוך שנה וחצי בפיאסקו ענק; להזכיר כמה רחוק היה מוכן ללכת כדי להגיע להסדר עם הפלסטינים ולהשכיח את האופן שבו ניהל, כראש ממשלה, את אירועי אוקטובר 2000; איזו הבטחה ענקית הוא היה כשהקים את ישראל אחת, ואיזו אכזבה גדולה כשחבר עם מפלגת העצמאות שלו לנתניהו.

השאלה השנייה, חשובה ומטרידה לא פחות, היא מה יקרה אחרי 17 בספטמבר. לא חסרים מי שטוענים שככל שמדובר בברק, אין תסריט - הזוי ומופרך ככל שיהיה ברגע זה - שהוא בלתי אפשרי. האיש - פרגמטיסט על פי תומכיו, אופורטוניסט על פי מתנגדיו - כבר הוכיח שהוא יכול לכל. כן, גם ללכת עם נתניהו ולהקים עימו קואליציה. כן, גם לנטוש את חברי מפלגתו החדשה ואת דרכם אם זה ישרת את שאיפותיו.

כל אפשרות נמצאת על השולחן, להוציא אולי את הישיבה בספסלי האופוזיציה, כולל נוכחות מוקפדת במליאה והשתתפות בדיונים ובהצבעות על תפריט מחייב לארוחות בוקר בגני הילדים. וזה נכון גם אם יצליח להשתחל לוועדת חוץ וביטחון, מה שלא לגמרי בטוח נוכח התחרות שיציבו הגנרלים של כחול לבן, שלא לדבר בכלל על השותף החדש לגוש גבי אשכנזי.

לפני הרבה שנים היטיב עמיר פרץ להגדיר את ברק, כשאמר שהוא כמו רוחות ושדים: מרגישים את השפעתם, מתקשים להוכיח את קיומם. או בניסוח אחר, על אותו משקל, איש במצב צבירה של גז במה שנוגע לעשייה הפוליטית. הופעתו אתמול מחזירה אותו לממדים ארציים. למצב מוצק. מעמידה בפניו מבחן ענק. כי במקרה שלו, אין הזדמנות שלישית לתקן רושם רע שני.