"נסענו לחמת גדר ולקטוף דובדבנים. חסכתי כמה חודשים לטיול הזה"

מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? משפחות מכל רחבי הארץ מספרות בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם - משפחת נואל מתל-אביב.

>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו 

"בגיל 30 נפל לי האסימון שאני עושה מה שבן גוריון דיבר עליו"

"לקחתי את הז'יטונים, שמתי על 27, בום יצא לנו 600 אירו"

"אחרי עוד ערב שפספסתי את הילדים, החלטנו לעבור לערבה"

בצילום: ראמילה (39), סיוון (11), מיכל (9 וחצי) והכלב יון.

משפחת נואל (צילום: אסי חיים)

מחוץ לתמונה: בעלה של ראמילה ואבי הבנות. ראמילה: "הוא מפחד להצטלם כי אם במשטרת ההגירה רואים משפחה, הם עושים הכל כדי לגרש אותה".

הדירה: חדר וחצי. גרים 4 שנים ומשלמים 5,000 שקל בחודש. הבנות ישנות בחדר, וההורים בחצי החדר שכולל סלון קטן ומטבחון.

כמה זמן אתם פה? ראמילה: "אני 16 שנים בארץ. הגעתי מהפיליפינים לבד כדי לעבוד אצל אישה מבוגרת, וקצת לפני שסיוון נולדה האישה אמרה לי שאני צריכה לעזוב את העבודה כי אי־אפשר עם התינוקת. תיכננתי לשלוח את סיוון לפיליפינים לאחותי, אבל כשהיא נולדה שמו אותה על הבטן שלי, ראיתי אותה ובכיתי כל כך, כי לא יכולתי לעשות את זה. החלטתי שאשאר איתה גם אם זה מסוכן וקשה". סיוון: "ואחרי 3 חודשים היא החליטה לעשות עוד ילדה".

איפה גרתם לפני? ראמילה: "בשוק הכרמל, ושם היה הרבה יותר קשה. ישנה אצלנו חברה, ובעלת הדירה התקשרה למשטרת ההגירה ופרצו לנו לדירה בשלוש בבוקר. בעלי ברח לגג ואני רעדתי מפחד. הם ראו את הילדות ישנות ובכיתי כל כך, אז ריחמו עליי ועזבו אותנו. חיבקתי את השוטרת כל כך חזק ואמרתי לה תודה".

סיוון: "אני הייתי בכיתה ב', לא הבנתי למה אבא ברח ולמה אמא בוכה. בבוקר עזבנו את הבית". ראמילה: "חיפשתי דירה באזור שלא גרים בו פיליפינים, כי אז תמיד יש פשיטות. מצאנו את הדירה הזו, במרכז תל־אביב. גם כאן אנחנו כל הזמן בפחד, וכל מי שאני רואה ברחוב עם חולצה כחולה אני נבהלת. פה זה יותר קשה מבחינת המחיר, אבל קצת יותר קל מבחינת המשטרה, פחות פשיטות".

מה את עושה? ראמילה: "אני עובדת בניקיון בתים יחד עם בעלי. אני גם לוקחת אקסטרה עבודה בשבתות אבל זה קשה. אני גם צריכה קצת לנוח".

איך אתם מסתדרים? ראמילה: "זה קשה מאוד. המשכורת 7,000 שקל, וזה לא מספיק. אני משלמת את הבית, ואת שאר הכסף שומרת מאוד חזק ולא מבזבזת סתם. מיכל רצתה נעליים שעולות 400 שקל ואמרתי לה שאין לי, אבל אני שמה בכל חודש 20־30 שקל בצד, וביום ההולדת שלה אני אקנה לה".

על מה אתם מוותרים? ראמילה: "חוגים לבנות. סיוון הייתה פעם בחוג פסנתר, אבל זה מצריך שאני אעבוד בלי הפסקה גם בשבתות ואני פשוט לא יכולה. הייתי רוצה לצאת עם בעלי למסעדה, אבל אי־אפשר. ביום הולדת יצאנו אבל ראיתי כמה זה עולה וזה נורא".

סיוון, את מפחדת? "אני נולדתי פה ויש לי חברות ישראליות ולא פיליפיניות ואני לא מרגישה שונה מהן. אני כמוהן אז אני לא מבינה למה אני צריכה לפחד. אבל אני רואה שאמא ואבא כל הזמן דואגים. אני מפחדת שיגרשו אותנו ולא מבינה מה עשינו. אני לא יודעת אפילו לדבר פיליפינית. אם זה יקרה אני אצטרך לכתוב לכל החברות מכתבי פרידה ואבכה הרבה". ראמילה: "אמרתי לבנות, 'אני הכוח שלכן ואתן הכוח שלי, ולא צריך להיות חלשים או עצובים'".

חסר לך משהו? סיוון: "לא חסר לי כלום. אני לא מבקשת מאמא כסף כי אני יודעת שקשה לה". ראמילה: "כשהיא הולכת עם חברות לדיזנגוף סנטר אני לפעמים רוצה לתת לה קצת כסף שתקנה גלידה כמו כולן, אבל היא לא רוצה לקחת. היא ילדה מדהימה".

מינוס? ראמילה: "לא. אנחנו לא יכולים להיות במינוס כי הבנק לא מאפשר. אני חיה ממה שאני מקבלת".

חופשה אחרונה? ראמילה: "היינו בחמת גדר, ואז נסענו לרמת הגולן לקטוף דובדבנים. יצאנו ב־3 בבוקר וחזרנו בערב. זה היה טיול מאורגן. חסכתי כמה חודשים לטיול הזה".

חלום? ראמילה: "הייתי רוצה להיות בפראג, אבל זה רק חלום כי אני לא יכולה לצאת מפה. החלום הכי גדול זה לקבל תעודת זהות, כדי שנוכל להיות חופשיים ולא לחיות בפחד. התחילו בזמן האחרון לתפוס משפחות ולגרש אותן, ואני מפחדת שיתפסו מישהו מאיתנו ויגרשו אותו".