הכל זה מלמעלה / "מר עולם"
על הדשא: ארגנטינה הנוצצת, שתנסה לעלות הלילה (22:00) לחצי גמר הקופה אמריקה, לא מפסיקה לאכזב. מחוץ למגרש: ההתאחדות רקובה מהיסוד ולא התגברה על מותו של הנשיא המיתולוגי. כך הכדורגל במדינה איבד שליטה
על פניו מדובר באבסורד. הסגל של ה"אלביסלסטה" מפוצץ בכישרון. זה לא רק לאו מסי, אלא גם סרחיו אגוארו, אנחל די מריה ופאולו דיבאלה, כולם שחקנים מהרמה הגבוהה ביותר באירופה. כל אחד מהם זכה בשלל תארים ואליפויות בליגות הכי טובות בעולם. וזו רק רשימה חלקית.
גם בהגנה ובקישור יש לארגנטינה שחקנים נפלאים, אבל איכשהו התחושה היא שאין שם נבחרת אמיתית. זה בא לידי ביטוי בהפסד 2:0 לקולומביה, בתיקו העלוב 1:1 עם פרגוואי ואפילו בניצחון הלא מרשים 0:2 על קטאר, שהעלה את ארגנטינה לרבע הגמר ומנע הדחה סנסציונית.
הדג, כמו שאומרים, מסריח מהראש. וכשאומרים הראש מתכוונים לאנשים שמנהלים את הנבחרת ואת ההתאחדות, אלו שמינו למאמן הלאומי את ליונל סקאלוני, אדם שלא אימן מעודו קבוצת כדורגל, ושבניגוד למקרים שאנחנו מכירים ממקומות אחרים, גם היה שחקן בינוני ביותר. אל סקאלוני עוד נגיע בהמשך אבל לפני כן כדאי להכיר את קלאודיו "צ'יקי" טאפיה, נשיא ההתאחדות לכדורגל בארגנטינה.
טאפיה היה כדורגלן חובב בצעירותו אבל אל התפקיד הכל כך חשוב באחת ממדינות הכדורגל הגדולות בעולם הוא הגיע בעיקר בזכות אשתו, פאולה. מה הקשר? ובכן, פאולה היא בתו של הוגו מוז'אנו, אחד האנשים החזקים וגם המושחתים ביותר בארגנטינה. מוז'אנו בן ה-75 שימש במשך שנים כמנהיג של איגוד העובדים הגדול במדינה וההשפעה שלו על נשיאי המדינה והשרים הייתה עצומה. חוץ מזה הוא גם נשיא מועדון הכדורגל אינדפנדיינטה, אחד הגדולים בארגנטינה.
כשעושים אחד ועוד אחד אפשר להבין איזה כוח יש למוז'אנו בהתאחדות ועד כמה הוא קשור – גם אם לא באופן רשמי – בהצבתו של צ'יקי טאפיה בראש האירגון. מה הכישורים שלו לג'וב הבעייתי? בעיקר נפוטיזם.
טאפיה נכנס לתפקיד במרץ 2017 במצב של כאוס מוחלט. הנבחרת הפסידה לבוליביה במוקדמות גביע העולם, והיה חשש גדול שלא תעפיל למונדיאל ברוסיה. מסי עצמו הורחק לארבעה משחקים אחרי שקילל את השופט. אף אחד לא הבין איך המאמן הלאומי אדגרדו באוסה ממשיך בתפקידו. ובנוסף לכל הצרות בליגה המקומית השחקנים פתחו בשביתה אחרי שלא קיבלו משכורות.
כשמנסים לשים את האצבע על הנקודה שבה הכדורגל הארגנטיני החל לאבד שליטה אפשר להצביע על ה-30 ביולי 2014. באותו יום, כשבועיים אחרי גמר המונדיאל שבו ארגנטינה הפסידה לגרמניה, הלך לעולמו חוליו גרונדונה, האיש החזק בכדורגל המקומי בשלושת העשורים האחרונים, שכיהן כנשיא ההתאחדות לכדורגל במשך 35 שנה, מ-1979 ועד יולי 2014.
גרונדונה היה גם סגן נשיא פיפ"א במשך 25 שנה והאיש השני הכי החזק ומשפיע בכדורגל העולמי אחרי הנשיא לשעבר ספ בלאטר. העוצמה הפוליטית שלו בארגנטינה הייתה אדירה. הוא היה שליט כל יכול. הכינוי שלו היה "קאודיז'ו" (המנהיג, או האיש החזק). לא במקרה התגובה הראשונה אחרי שנודע שמסי הושעה לארבעה משחקים, אחרי שהעליב את הקוון במשחק מול צ'ילה, הייתה: "אצל גרונדונה זה לא היה קורה". מה שנכון נכון.
גרונדונה, אגב, היה מושחת לא קטן. שנה אחרי מותו קבע בית המשפט בארה"ב כי הוא היה "ראש הקנוניה" ועמד בראש חבורת אנשי פיפ"א שדאגה להזרים מיליוני דולרים לחשבונות הבנק שלהם בשוייץ ובפנמה.
בלי בעל בית
אחרי מותו של "דון חוליו" לא היה מי שינהל את העסק. לואיס סגורה, שמונה כנשיא זמני, מצא את עצמו מואשם בשחיתות בכל מה שקשור לחלוקת כספי הטלוויזיה. כשסגורה העמיד את עצמו לבחירה כנשיא קבוע בדצמבר 2015 התרחש הפיאסקו המביך ביותר. 75 חברי התאחדות השתתפו בהצבעה, והתוצאות עם פתיחת הקלפיות הורו על תיקו 38:38.
מאותו רגע המצב רק הלך והידרדר. בכירי ההתאחדות לחמו אלו באלו, הפוליטיקה הקטנה השתלטה, ופיפ"א החליטה להתערב ומינתה הנהלה זמנית מטעמה.
וכאשר לא היה בעל בית אמיתי, נכנסו הפוליטיקאים הבכירים לתמונה. נשיא ארגנטינה מאוריסיו מאקרי, נשיא בוקה ג'וניורס לשעבר, החליט להגדיל את מספר הקבוצות בליגה הראשונה ל-30, מספר מפלצתי וחסר הגיון שגרם לליגה להיות משעממת, עם אין ספור משחקים חסרי משמעות.
טירוף המערכות השפיע גם על הנבחרת. המאמן טאטה מרטינו התפטר אחרי ההפסד בגמר הקופה אמריקה לצ'ילה ב-2016, מייד אחרי שמסי הודיע על פרישתו מהנבחרת. מסי פרש בשל אכזבתו מההפסד, אבל מרטינו התפטר בגלל המצב הקטסטרופלי בהתאחדות. מרטינו דיבר על חוסר אונים ועל כך שלא היה לו למי לפנות ועם מי לדבר.
אחרי שמרטינו התפטר נבחר במפתיע אדגרדו באוסה כמאמן הלאומי - מינוי הזוי שהחזיק מעמד שמונה חודשים בלבד. אחרי באוסה הגיע חורחה סמפאולי, מאמנה של סביליה, ומי שהוליך את צ'ילה לזכייה בקופה אמריקה ב-2015.
אבל גם סמפאולי התגלה ככישלון גמור. ארגנטינה נראתה איום ונורא במונדיאל ברוסיה, והדיווחיים מתוך המחנה היו על כך שסמפאולי לא קובע כמעט דבר, אלא מסי וחאבייר מסצ'ראנו. אחרי שנה בלבד בתפקיד גם סמפאולי פוטר – אחרי שקיבל פיצויים שמנים ביותר. טאפיה החליט שעל המאמן הבא הוא חוסך – ומינה את עוזרו של סמפאולי, ליונל סקאלוני.
אבסורד גדול מזה לא יכול להיות. סקאלוני לא שינה כמעט דבר מהדרך הקלוקלת של סמפאולי, והמשיך במסורת של שינויים בלתי פוסקים בהרכב. מדהים, אבל ב-15 המשחקים שסמפאולי אימן את ארגנטינה מעולם לא היה הרכב שחזר על עצמו, גם לא אחרי נצחונות. ומה קורה אצל סקאלוני? בדיוק אותו דבר.
באף אחד מ-13 המשחקים של סקאלוני לא עלה הרכב זהה. וגם לקראת המשחק מול ונצואלה צפויים שינויים לעומת ההרכב שניצח את קטאר 0:2. על פי מה שמסתמן הבלם חואן פויט עשוי
לפתוח כמגן ימני במקום רנצו סראביה הכושל, וכנראה שיהיו שינויים נוספים. זה כבר הפך לבדיחה.
ומה האבסורד הגדול ביותר? שכמה מהמאמנים הטובים בעולם הם ארגנטינאים. דייגו סימאונה באתלטיקו מדריד, מאוריסיו פוצ'טינו בטוטנהאם וגם מרסלו גז'ארדו, שהוליך את ריבר פלייט לזכייה בגביע הליברטדורס. רק שאף אחד מהם אפילו לא חושב להתקרב לנבחרת במצב הנוכחי, כשההתאחדות רקובה מהיסוד, כאשר המינויים נעשים על בסיס אישי ולא מקצועי וכאשר אין ניהול אמיתי.
גם כאשר טאפיה כבר מינה מנהל מקצועי לנבחרות הלאומיות, הוא בחר בססאר לואיס מנוטי בן ה-80. נכון, מנוטי היה מאמן דגול והדריך את הנבחרת שזכתה במונדיאל, אבל זה היה לפני יותר מ-40 שנה. כיום מנוטי הוא אדם חולה שאפילו לא טס לקופה אמריקה בברזיל בשל בעיות בריאות. ושיא השיאים? מנוטי ממשיך לשלוח חיצי ביקורת כלפי הנבחרת והמאמן שלה בטורי הפרשנות שהוא ממשיך לכתוב בזמנו הפנוי...
כשמבינים את הסיפור המלא אפשר אולי להבין מדוע נבחרת ארגנטינה נראית כפי שהיא נראית, ושאף אחד לא באמת ייפול מהכסא אם היא תפסיד הלילה לונצואלה.
לפנייה לכתב/ת 
