"רוצח מתהלך בינינו ויש לו חולשה לנשים": בחזרה לרציחות בכביש החוף
מסוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-80 נמצאו גופותיהן של לפחות עשר נשים צעירות באזור כביש החוף, ועד היום רבים בטוחים שרוצח סדרתי פעל באזור. לרגל העונה החדשה של "צל של אמת: רוצח כביש החוף" חזרנו לפרשה שטלטלה מדינה שלמה ונותרה בלתי פתורה
ה-18 בדצמבר של שנת 1966 היה עוד יום שגרתי עבור מרים פינקוס בת ה-17. בשעה 19:00 היא עזבה את ביתה בכפר מונש בדרך לחבר שלה, שהתגורר בחדרה. למחרת, בשעות הבוקר המוקדמות, נתגלתה גופתה בפרדס, כשני ק"מ דרומית לחדרה. פינקוס, לפי דו"ח המשטרה, נאנסה ולאחר מכן נרצחה בשמונה דקירות סכין. איש לא נעצר בפרשה, ותיק החקירה נסגר. אף אחד עוד לא יכול היה לדעת אז שהיא הקורבן הראשון של מי שיכונה בעתיד "הרוצח מכביש החוף" - רוצח אלים וסדיסט שלא נתפס עד היום.
בשנים שלאחר מכן, מסוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-80, נמצאו גופותיהן של לפחות עשר נשים צעירות באזור כביש החוף, מזיכרון יעקב ועד נתניה. גם היום, כשלושים שנים לאחר הרציחות, גורמים במשטרה טוענים שבוצעו על ידי רוצח סדרתי שפעל באזור. לרגל העונה החדשה של "צל של אמת: רוצח כביש החוף" שתעלה בתחילת חודש הבא ב-HOT8, חזרנו אחורה לפרשה שטלטלה מדינה שלמה.
הקורבן שכנראה הכי מזוהה עם הרוצח המסתורי והנתעב, היא החיילת רחל הלר. גופתה העירומה של הלר בת ה-19, מורה-חיילת מבת-ים, נמצאה ב-24 באוקטובר 1974 סמוך לקיבוץ שדות ים שליד קיסריה. שומר שעבר במקום גילה אותה כשחבל ניילון כרוך סביב צווארה. המשטרה קבעה כי הצעירה הומתה בחניקה, והרצח עורר סערה במדינה. לא רק הפשע עצמו משך תשומת לב ציבורית, אלא גם המשפט שבא בעקבותיו והרבה את סימני השאלה: תחילה הורשע במעשה הרצח עמוס ברנס, תושב עכו שנידון למאסר עולם. אך בסופו של דבר הוא זוכה מכל אשמה.
כאמור, עוד לפני שפניה של הלר נמרחו על העיתונים ושמה תפס את הכותרות, זוהו סימנים ראשונים לכך שרוצח סדרתי עשוי לפעול בסביבה. שנתיים לאחר רציחתה של פינקוס בת ה-17 בפרדס, מישהו שב לפקוד את זירת הפשע. באותו המקום בדיוק נמצאה גופתה של שרה ליפא, צעירה בת 20 מחדרה. שומר שנכנס לפרדס מצא את גופתה ב-22 באפריל 1968, שמונה ימים לאחר שנעלמה. באופן שצפוי לשוב בשורה של מקרים עתידיים, הרוצח מעולם לא נתפס.
האסון הבא חיכה מעבר לפינה. ארבע שנים חלפו, והנה, שוב נעלמה אישה צעירה בנסיבות בלתי ידועות. בחודש מאי 1972, הציבור התבשר על היעדרותה של ז'קלין סמית' בת ה-24, תיירת יהודייה מאנגליה, שלמדה באולפן בקיבוץ מעגן מיכאל - ולא העלתה בדעתה שתמצא את סופה באופן טרגי כל כך בישראל. בתום שבועות ארוכים של חיפושים, גופתה נמצאה כשני ק"מ צפונית מערבית למשק, ליד בריכות הדגים של קיבוץ מעיין צבי. על פי הממצאים בשטח, חוקרי המשטרה החזיקו בסברה כי הרצח בוצע על רקע מיני.
בשנת 1974, המשטרה הייתה עסוקה בפענוח רציחתה של רחל הלר. הלך הרוח הציבורי, שהיה מתוח מלכתחילה, נעשה עכור אף יותר כאשר הרציחות לא נבלמו, אלא להיפך: הן הלכו והתרבו. בזמן שהחוקרים מנסים להגיע לפריצת דרך במקרה של הלר, התגלתה גופה נוספת, זו של עירית יעקובי ממעגן מיכאל. שוב, היא נמצאה במרחק לא גדול מאזור מגורים: חבר משק שיצא לעבודה במטע אבוקדו גילה את הגופה מוטלת בין העשבים מתחת לעצים. היא הייתה עירומה ובמצב של ריקבון. בגדי הנרצחת היו מפוזרים לאורך מסילת הרכבת, במרחק של כמה קילומטרים מהגופה. במסגרת החקירה התברר כי יעקובי עזבה את ביתה בדרכה לקן הצופית בטירת הכרמל, שם עבדה כמדריכת נוער. ככל הנראה, היא יצאה לכביש חדרה-חיפה, כביש החוף הישן, והמתינה בתחנת האוטובוס להסעה. כהשעות נקפו, אך יעקובי לא הגיעה, חבריה התקשרו להוריה. גם תיק הרצח הזה לא פוענח, עד היום.
שנתיים חלפו עד הרצח הבא. ב-18 בפברואר 1976 נמצאה גופתה של ליאונור בן לולו, בת 24 מטבריה, כחצי קילומטר צפונית לצומת נתניה, מזרחית לכביש החוף. במשטרה העריכו כי בן לולו נרצחה במקום אחר וגופתה הועברה למקום שבו נמצאה, אך קצה החוט הזה לא הוביל להתקדמות משמעותית בחקירה.
בשנת 1978, חלה התפתחות לא צפויה: לשורת הפרשות המזעזעות הצטרף רצח נוסף - הפעם כזה שהתרחש הרחק מכביש החוף. בחודש אוקטובר נמצאה גופתה של ורד וינר, חיילת שנאנסה ונרצחה סמוך לקיבוץ משמר הנגב. חייל שהתגורר בקיבוץ גילה את גופתה בין עשבים. חקירת המשטרה גילתה כי וינר בת ה-19 נרצחה בשעות הלילה: היא סיימה את התורנות היומית שלה כחיילת, עלתה על האוטובוס העושה את דרכו מבאר שבע לתל אביב וירדה ליד משמר הנגב. באותו ערב, כל הארץ הייתה שרויה בעלטה, בגלל תקלה בחברת החשמל. וינר צעדה בכביש המוביל אל קיבוץ ושם חייה הגיעו לקיצם, בחשכה.
הפעם גם היה פיצוח. מי שהורשע ברצח הוא עטווה חליל א-טורי, שהיה אז בן 22. המשטרה נקטה בשיטה ישנה ומוכרת כדי להוציא ממנו הודאה. א-טורי הוכנס לתא מעצר יחד עם נהג משאית שנעצר בגין גרימת תאונה קטלנית, והסכים לשמש כמדובב תמורת הקלה בסעיף האישום שלו. ואכן, הנהג הצליח להוציא מהצעיר הבדואי הודאה ברצח. ההקלטה המרשיעה הייתה בעצם ההוכחה היחידה שהתביעה הביאה עימה לבית המשפט. השופטים גזרו על א-טורי מאסר עולם, אם כי הוא מעולם לא הספיק לרצותו: באפריל 2002 הוא נרצח בזמן שהיה בחופשה מהכלא.
והיה עוד רצח שפוענח. בנובמבר 1983 נעלמה החיילת אורלי דובי. הפעם האחרונה שנצפתה בעודה בחיים הייתה בתחנה המרכזית בחיפה. לאחר כחודש נמצאה גופתה ליד נתניה, בכניסה לעיר סמוך לכביש החוף מכיוון צפון. מי שהואשם ברצח החיילת היהשלמה חליווה, שקיבל את הכינוי "האנס הבכיין" - וזאת כיוון שנהג להתנצל אחרי שביצע בקורבנותיו את זממו. בזמן הרצח, היה בחופשה מהכלא.
ככל הנראה, חליווה פגש את דובי על אוטובוס שנסע מחיפה דרומה. מהחקירה עלה כי החיילת ירדה מהאוטובוס באזור נתניה, והרוצח המשיך בעקבותיה. באופן בלתי נתפס כמעט, באותו ערב עוד חזר לכלא, אם כי באיחור של כמה שעות. כעבור כמה ימים נעצר, והפעם נידון למאסר עולם. בשנת 1995 דנו שופטי בית המשפט העליון בערעורו. השופט אליהו מצא דחה את הערעור. בנימוק להחלטתו כתב: "עדות הפתולוג מטעם התביעה שיכנעה את בית המשפט כי המנוחה נרצחה בלילה שבו נעלמו עקבותיה. גרגרי חול כרומייט, שנמצאו בבגדיו של המערער, העידו עליו כי ביקר בשטח שבו נמצאה גופת המנוחה".
חווה דובי, אימה של החיילת, לא הייתה בטוחה בהרשעתו. שמונה שנים לאחר הרצח, עוד לפני דחיית הערעור, נשאלה בריאיון ל"ידיעות אחרונות" האם היא מאמינה שהאדם שהורשע ברצח הוא האדם שביצע אותו. האם האבלה השיבה: "אני לא יכולה להגיד בביטחון לא כן ולא לא. מי אני שאשפוט? להוכיח אשמה של רצח לפי ראיות נסיבתיות זו עבודה לא קלה, ואם הם הצליחו אז כנראה שהייתה סיבה טובה". מי שהאמין כי מדובר ברוצח סדרתי אחד, שפעל לאורח כל אותן שנים באזור כביש החוף, יכול היה לנצל את הספק על מנת להמשיך ולהעלות ספולקציות.
הרצח האחרון ששוייך לשורת המקרים האלימים, התרחש ב-1984. שוב הקורבן הייתה לבושה במדי צה"ל: הדס קדמי, בת 20 מכפר מסריק שליד עכו. ב-29 באוקטובר באותה שנה, יום חמישי, יצאה מהבסיס שבו שירתה לטרמפיאדה בצומת גלילות, ושם עלתה יחד עם חברתה על מכונית שבה נסעו שלושה גברים - מהנדס, קבלן ונהג. זמן מה לאחר מכן, כשנודע להם על דבר ההיעדרות, השלושה התקשרו למשטרה וסיפרו כי הסיעו את שתי החיילות לכיוון חיפה. החיילת השנייה ירדה באזור טירת הכרמל ואילו קדמי ירדה בצומת שבין כביש החוף לדרך הים המובילה למרכז הכרמל. בשעה 18:15 בערב היא נשארה לבד בשולי הכביש, שהיה חשוך. את מה שקרה מהרגע הזה ועד מציאת גופתה, איש לא יודע.
בתום כמה ימים של חיפושים נרחבים נמצאה גופתה ליד קיבוץ בית אורן, בכרמל. בינתיים השוטרים המשיכו לחקור את הרצח. צוות החקירה המיוחד תיחקר עשרות בני אדם, אך בימים שלאחר מציאת הגופה לא נעצר איש. המחשב המשטרתי התבקש לאתר חשודים פוטנציאליים - אנשים שנחשדו בעבר במעשים פליליים על רקע מיני או לאומני. בתגובה, הוא פלט מאות שמות, ונפתחו כיווני חקירה חדשים. כמו כן, נחקרו אנשים שנהגו לעבור בקביעות באזור שבו נמצאה הגופה ובאזור שבו נחטפה.
במהלך השנים עצרה המשטרה כמה חשודים, בהם ד"ר לפיזיקה מחיפה, שניסה לסייע לחוקרים בחקירה, כיוון שידע פרטים שלא פורסמו. בנוסף נעצרו חשודים שהוחזקו עשרות ימים במעצר, אבל איש לא הועמד לדין. עד היום, הרוצח טרם נתפס.
אותן שיטות פעולה, אותו דפוס סדיסטי
כבר בשנים שלאחר הרציחות הראשונות העריכו במשטרה כי קיים קשר בין המקרים, וכי ככל הנראה רוצח סדרתי פועל באזור כביש החוף. ב-1986 פורסמה ב"ידיעות אחרונות" חוות דעת של הפסיכיאטר המחוזי של מחוז תל אביב באותה תקופה, ד"ר אברהם סקלי, וראש המכון הפתולוגי באבו כביר דאז, ד"ר מוריס רוגב. על-פי חוות הדעת, הרוצח משתייך לקבוצת גברים המנסים להשיג סיפוק מיני על ידי שימוש בכוח ותוקפנות סדיסטית בדרכים פולחניות מסובכות.בחוות הדעת פורטו הנקודות הדומות בכל אחד ממקרי הרצח. בין היתר לגבי חמש מהנרצחות נקבע בוודאות כי הן נסעו בטרמפ קודם שנאנסו ונרצחו. חמש מהן הוממו על ידי מכות בראשן שגרמו לשבירת הלסת של שתיים מהן. לפחות בארבעה מקרים, כך קבע הדו"ח, הועברה הגופה כמה קילומטרים ממקום הרצח.
אחד התומכים הקולניים של תיאוריית הרוצח האחד היה קצין המשטרה לשעבר עזרא גולדברג, שנלחם להוכיח את חפותו של עמוס ברנס. הוא טען כי מי שרצח את הלר, את יעקובי ואת ווינר הוא אדם אחד. לדבריו, בשלושת המקרים המדוברים, נמצאו בבדיקות שלאחר המוות 12 פרטים זהים המצביעים בסבירות גבוהה שרוצח אכזרי אחד אחראי לשלושת המקרים.
כך לדוגמה, לגבי שתיים משלוש הנרצחות, ווינר והלר, נקבע כי נרצחו בחנק באמצעות רצועות החזייה שלהן. המומחים שעבדו יחד עם גולדברג קבעו כי רצח בשיטה כזו הוא נדיר ביותר וכמעט שאינו מוכר בספרות הפתולוגית. על כן, קיים יסוד סביר להניח ששיטת הרצח במקרים אלה הייתה דומה - אם לא זהה. עוד קבעו המומחים כי אופני הפעולה מעלים חשד כי מי שרצח את השלוש היה בעל קווי אופי סדיסטיים ונקרופיליים. בתום חקירה ממושכת, גולדברג והגיע למסקנה כי ישנו מקום לחשש כי קורבנות נוספים מבין "נרצחות הטרמפים" נפלו קורבן בידי אותו פסיכופת.
השורה הארוכה של מקרי האונס והרצח הבלתי מפוענחים, שכוונו כלפיי נשים צעירות, שככל אחת מהן יכולה הייתה להיות בתו של השכן - עכרו את שלוותם של רבים, והסעירו את הדמיון. בכתבתו ב"ידיעות אחרונות" ב-1992, עמוס נבו כתב כי "יש רוצח אחד שמתהלך בינינו ולו חולשה לנשים. סאדיסט גדול, האיש, חולה מין, אוהב להתעלל בגופות. כשהן עולות אליו לטרמפ כלפי חוץ, הוא כנראה, נחמד, אבל כשהוא תוקף אותן, הוא מאוד אכזר. הוא אוהב אותן צעירות, נמשך בעיקר ללובשות מדים. אומרים שהוא אימפוטנט. עשרות שנים הוא מסתובב בינינו והמשטרה לא מצליחה לשים עליו יד".
27 שנים עברו מפירסום אותה כתבה ועד היום. אולי הרוצח מכביש החוף כבר מת, אולי הוא נמלט מהארץ - ואולי הוא קורא את הכתבה הזו, מביט החוצה מחלון ביתו אל ניידת משטרה שעוברת בסיור שגרתי, וחושב בליבו: "אותי כבר לעולם לא יתפסו".
