בלי קהילה, בלי קורת גג: הילדים שסוחבים את כל החיים על הגב הפכו לסרטון מרגש
הם מסתובבים ברחוב עם תיק ענק ונראים כמו ילדים רגילים, אבל בלילה מתגלה האמת: אין להם לאן לחזור. האמנית רעות בורץ בילתה במחיצת הילדים חסרי הבית - רובם יוצאים בשאלה - המסתובבים בירושלים. היא מקווה שהסרטון שיצרה לתערוכה "קווי דמיון", יהפוך אותם לפחות שקופים
ביום הם נראים כמו נערים רגילים שחולפים ברחוב - מתהלכים עם תיק ענק על גבם, כאילו בדיוק חזרו מהצבא או מהשירות הלאומי. אבל האמת היא שהם סוחבים את כל החיים שלהם בתוך התיק הזה, וכשיירד הערב, כמו בכל ערב, הם יחפשו מקום להניח בו את הראש.
האמנית רעות בורץ הרבתה להסתובב בירושלים בצעירותה, והילדים השקופים מאז ומתמיד משכו את תשומת לבה. "בלילה היית מזהה אותם - כמו נמלים שמתרוצצות, ילדים קטנים שמחפשים מקום לישון. היית יכולה להגיד - 'הוא והוא והוא - אין להם בית'", היא מספרת. "האמת שבתור נערה זה קסם לי: זה שאין להם בית והם יכולים לעשות מה שהם רוצים בלי שמישהו יישב להם על הראש. אבל כשבגרתי, עברתי לירושלים והפכתי להיות אימא, את מסתכלת עליהם ואומרת - וואי, אין להם בית. אף אחד לא דואג להם. הם חיים בחבורות, חיים לבד, אחד דואג לשני, ילדים מבוגרים".
בורץ הכירה אותם מקרוב. פעמים רבות ישבה ודיברה עם הילדים והילדות הללו - רובם פליטים של החברה החרדית הסגורה, שיצאו מהקהילה ואין להם לאן לחזור כי בבית כבר לא מקבלים אותם. לא פעם היא משכה, פיזית, נערות עזובות מתוך פאב, הזמינה להן מונית ושלחה אותן הביתה, או לפחות למקום שהעמיד פני בית.
"התנדבתי בעמותה של יוצאים בשאלה שנקראת 'יוצאים לשינוי', ונחשפתי המון לסיפורים של ילדים שנזרקו מהבית", היא מספרת. "הם חיים בשומקום, במבנים נטושים, וגם משם מעיפים אותם כי אסור להם להיות שם. והרווחה לא יכולה לטפל כי יש עשרות אם לא מאות ילדים כאלה, ואי אפשר לשים את היד על כל אחד".
בורץ מספרת על "זולות" קטנות של אנשים טובים בכמה מוקדים בעיר, בהן מתכנסים הילדים העזובים בלילות. "היינו הולכים לזולות ופשוט יושבים ומקשיבים. הם רק רוצים לדבר, שמישהו יהיה שם ולא ישפוט אותם, ושידעו שיש להם לאן להגיע. הם היו מגיעים לשם לנגן, לאכול. זו הייתה קורת גג לפחות לחלקים מהלילה. בלי שיפוטיות, רק שיבואו". במקרים אחרים הם מוצאים בניינים נטושים, "מגיעים לשם 15-10 חבר'ה ואלוהים יודע איך הם מעבירים את הלילה. אלה מקומות מאוד קשים", היא ממשיכה, "יצא לי גם לפגוש ילדים שיצאו ממעגל ההומלסיות. והם מספרים שאלה תקופות עם המון סמים ואלכוהול כדי לשכוח, לא לחשוב על זה שאין להם בית, שאין להם אף אחד בעולם".
בסרטון האנימציה שיצרה, וישתתף בתערוכה "קווי דימיון" שתציג החל מ-4 ביולי בגלריה עזריאלי של המכללה האקדמית הדסה, במסגרת פסטיבל אאוטליין לאיור ומילים, היא שמה זרקור על הילדים השקופים שמתהלכים בינינו. בסרט הקצר נראית ילדה מאוירת על רקע צילומים טיפוסיים של הרחוב הירושלמי. תיק גדול על גבה והיא נופלת אל ערימת עגבניות בשוק. משם היא עסוקה בבריחה מפני חתול רחוב שחור אימתני, מטפסת על גגות בניינים רעועים, עד שהרוח מעיפה אותה הרחק, ובחזרה אל אותה ערימת עגבניות. כך, בלופ שאינו נגמר. "הילדים נמצאים בלופ כזה, של הישרדות", היא אומרת. "ואולי מי שיצפה בסרטון יוכל לשנות את המחשבה שלו לגבי הילדים. יחפש אותם יותר בעיניים. אני מקווה שאם אנשים יסתובבו בירושלים הם יגידו לעצמם - 'הנה הילד הזה, שמסתובב עם כל החיים שלו על הגב, אולי אני אשב איתו, אולי אקנה לו איזו כוס קפה".
