ביקורת סרט - "לאה צמל, עורכת דין" : ככה נראית דמוקרטיה
הסרט התיעודי על עו"ד לאה צמל, המייצגת מחבלים פלסטינים, עיצבן גורמים בימין ועורר סערה נגד מפעל הפיס, שהבטיח לממנו. על אף שזהו לא סרט מושלם, הצפייה בו מבהירה כי דווקא משום שהוא עוסק בדמות כה מעוררת מחלוקת, הוא חיוני לדמוקרטיה הישראלית, ומצליח לעורר מחשבה
הסרט התיעודי "לאה צמל, עורכת דין" שהוקרן הערב (א') בהוט 8 לא יכול אלא להיות שנוי במחלוקת. הדמות הניצבת במרכזו היא של אישה הזוכה למוניטין רב בקרב אלו הרואים בה נושאת הלפיד האחרון במאבק מול ההשחתה של מערכת המשפט הישראלית, זו המגבה את עוולות הכיבוש. מהצד הימני יותר של המפה הפוליטית, ובמקרה הזה מדובר בצד רחב ביותר, היחס לצמל נע בין קבלה של כללי הדמוקרטיה והזכות לייצוג משפטי, תוך חריקת שיניים, ובין ראייתה כמשת"פית של הטרוריסטים הפלסטינים אותם היא מייצגת, בוגדת בעמה שדמה מותר.
בדיוק בגלל השוני הרב בתגובות לדמותה של צמל, יש הצדקה מהמעלה הראשונה לקיומו של הסרט התיעודי אודותיה - גם אם כבר נעשה עליה סרט תיעודי קודם לפני 20 שנה ("פרקליטה ללא גבולות" של איציק לרנר). זהו מימוש כוחו של הקולנוע התיעודי לחשוף היבטים של העולם הנסתרים מאיתנו. הדבר הופך לחיוני לקיומה של הדמוקרטיה הישראלית בעידן שבו התקשורת נשלטת יותר ויותר על ידי אג'נדות פוליטיות, ובפחד יתר מפני קמפיינים מתוזמרים ברשתות החברתיות. מנגנוני צנזורה מופעלים הן על מה שנעשה, והן למפרע על מה שיותר ויותר קשה לעשות.
עשייה תיעודית המשוחררת מהאילוצים האלו, בעיקר כאשר היא עוסקת בדמות מעוררת מחלוקת, היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. יש לומר את המובן מאליו: צמל לא עוברת על החוק, גם אם עמדותיה מקוממות. למעשה היא ממלאת פונקציה מהותית בתוך חברה שיש בה מערכת משפט המתפקדת כזירה של התמודדות שעוצבה על ידי חוקי המדינה. חברה שבה תהיה פסילה קטגורית של סרט כזה, היא חברה המתרחקת עוד צעד משמעותי נוסף ממה שנהוג לכנות "דמוקרטיה".
הסרט זכה בפרס הגדול של התחרות הישראלית בפסטיבל דוק אביב האחרון. הזכייה הייתה אמורה להקנות לסרט גם מענק ממפעל הפיס לצרכי קמפיין שלו יידרש במידה ויגיע לרשימת המועמדים הסופית לאוסקר התיעודי. אנשי מפעל הפיס החליטו שהאפשרות שידרשו לתמוך בקידומו של סרט שעוסק בדמות שנויה במחלוקת היא בעייתית. מוטב אולי שאנשי מפעל הפיס יעבירו לגופי התרבות, שלהם הם מעבירים נתח מרווחי ההימורים, גם רשימת הנחיות וקריטריונים לשיפוט של ערך אמנותי ולאומי. אני מתנצל אם האירוניה כאן דקה מדי.
עוד ביקורות קולנוע:
האמת היא שיוצריו של הסרט, רחל לאה ג'ונס ופיליפ בלאיש, עשו את הסרט מתוך עמדה אמפתית, שלא לומר הזדהות, עם המטרות להן רתמה עצמה צמל בנחישות כה רבה. ובוודאי שהסרט יכול היה להשתמש ב"ראשים מדברים" שיציגו פרספקטיבה ביקורתית על ההיבטים בדמותה המגלמים את ההתמזגות של המקצועי והאידיאולוגי. יחד עם זאת, זהו סרט מבויים היטב, שמציע לצופים מקום לבחון ולהעריך את עמדותיה של צמל ואת הרציונל העומד מאחוריהן. אפשר לקבל, אפשר לדחות. זוהי עשייה תיעודית המניחה את קיומו של קהל תבוני.
הסרט מספק הצצה אל מאחורי הקלעים של קריירה הנמשכת מאז 1973. ציר ההווה מכיל שני תיקים משפטיים שבהם צמל מטפלת. הראשון עוסק באחמד בן ה-13 שהיה שותף לפיגוע שבו דקר בן דודו בן ה-15 נער יהודי. בן הדוד נורה, ואחמד נעצר, נחקר ועומד בפני משפט. התיק השני, המופיע לאחר מחציתו של הסרט, הוא של אסראא ג'עביס שפוצצה מכונית במחסום, באקט שהוא ספק התאבדות אישית, שהפכה למשולבת, בוודאי לפי הרשויות הישראליות, בפעולת טרור.
לתוך ההתפתחויות המקצועיות בטיפול בתיקים נשזרים פרקים מכוננים בעיצובה המקצועי והאידיאולוגי של צמל: התנדבותה במלחמת ששת הימים, הגעתה לכותל זמן קצר לאחר שחרורו, ההכרה בכך שזו לא תהייה מלחמה שסיומה יוביל לשלום. בהמשך, ההצטרפות לתנועת מצפן, ואירועים מרכזיים בקריירה המקצועית שלה שבהם שימשה כמי שמייצגת בבית המשפט את "לוחמי החופש" הפלסטינים.
רוב הסרט מוקדש למעקב אחר פעולותיה כעורכת דין. המפגשים עם משפחות הנאשמים. הניסיון לגבש אסטרטגיה הפועלת במגבלות המשפט הישראלי. באופן נקודתי מובאת התייחסויותם של בני משפחתה לעשייתה - הבעל מיכאל ורשבסקי ושני ילדיה ניסן וטלילה. ורשבסקי עצמו הואשם ב-1987 במתן שירותי הדפסה לארגון החזית העממית של ג'ורג חבש - סיטואציה המתוארת בסרט ככזו שהשפיעה גם על היחסים הזוגיים. שני הילדים מבטאים תחושות אמביוולנטיות לגבי המחיר שהמחויבות המקצועית והאידיאולוגית גבתה מצמל כאם.
צמל עצמה לא נשאלת שאלות קשות מדי, אבל לקהל המבין כי סרט הוא נקודת מוצא, בהחלט נותר חומר למחשבה. את המחשבות האלו אפשר להפיק בהתבוננות מהצד על האופי של צמל ועל הרגעים בהם משפטים מסוימים נחרטים בזיכרון. רגע של צחוק מבדיחה על אורך סכין שנעשה בה שימוש בפיגוע, או ביטויי הערכה לנחישות של "לוחמים" מול ההתחמקות מניסוח מפורש המתאר מה עשו. בעודה מתקוממת על מגבלות המשפט הישראלי, צמל גם פוסלת באופן גורף את עצם אפשרות קיומו של הליך משפטי בר תוקף בסיטואציית הכיבוש.
מבחינה סגנונית הסרט משלב קטעי אנימציה קצרים התופסים חלק משטח הפריים המצולם. לאלמנט זה יש תכלית, למשל, כשמובא לאולם המשפט מחבל קטין ופניו מטושטשות. הדגשת קווי המתאר מכילה בתוכה שכבה שקופה למחצה של גזרי עיתונים שמתחלפים ביניהם במהירות - לעיתים אלו מסמכים משפטיים, בעברית, באנגלית ובערבית, ולרגעים מבזיקה לחלקיק שניה מילה, כותרת או תמונה, שמאפשרת להבין כי כל אלו קשורים בצורה כזו או אחרת לדיווחים בעיתונות על הסכסוך והפרוצדורות המשפטיות הנובעות ממנו. אפשר לראות בכך סוג של תזכורת מתמדת לפער בין הצפייה בקרביים של התהליך המשפטי, והאופן בו תהליך זה נשקף ומהדהד במסמכים אלו.
השותף של צמל במאבקים המשפטים המוצגים בהווה של הסרט הוא עורך הדין הפלסטיני טארק ברגות. חודש לאחר בכורת הסרט הוא נעצר, נחקר, והוגש נגדו כתב אישום בגין ירי לעבר מטרות ישראליות. כל זה מוזכר בכתובית בסיום הסרט, ובכל זאת ניתן היה לחדד את הניסוח הצמחוני של כתובית זו. ברגות וזכריא זביידי, לשעבר המפקד של גדוד חללי אל אקצא בג'נין, ניסו לפגוע באמצעות רובה M-16 באוטובוסים שנסעו בגדה. מאז ברגות חתם על עסקת טיעון שתכניס אותו ל-10 עד 13 שנות מאסר. אם כך, אולי ההפסד המשפטי של ברגות וצמל המוצג בסוף הסרט הוא סוג של פספוס. הסרט מתמקד באופן בו צמל מגיבה להפסד, אך יש פספוס של הדרמה הגדולה שקרתה לצידה. אולי היה זה הרגע שבו עורך הדין הפלסטיני נע לעבר סוג שונה בתכלית של פעילות.
