האלוף עידו נחושתן היה מפקד חיל האוויר בתחילת העשור. לקראת סיום שירותו, ב־2012, הצטרפתי לביקור שלו בבסיס רמת דוד. בטיסה חזרה, כאשר הנמכנו לעבר תל־אביב, שאלתי אותו האם הוא בעד פינוי שדה דב. "אם ישלמו לנו", אמר, "אני מוכן לפנות מחר בבוקר".
תשובתו המחישה לי את עומק החדירה של השיקולים הכספיים לחשיבתם של אלופי המטכ"ל. בעשורים האחרונים צה"ל נלחם בעיקר על כסף. יש לכך צד חיובי: האלופים מבינים שאי־אפשר לנהל את המערכת היקרה ביותר בישראל בלי חשבון; יש לכך צד שלילי: עם כל הכבוד להתחשבנות הכספית בין הממשלה לצה"ל, בהחלטות כאלה צריך להכריע האינטרס הלאומי.
בפברואר 2016, כשהתחדש הוויכוח על סגירת שדה דב, הלכתי אל הוגו מרום. מרום, ממייסדי חיל האוויר, עשה קריירה שנייה, מהוללת, כטייס הניסוי של מערכת הביטחון, וקריירה שלישית כמתכנן של מסלולי תעופה. המסלולים של כמה מנמלי התעופה הבולטים בעולם תוכננו על ידו. הוא היה אז בן 87, צלול וחד. במרתף ביתו בצהלה היו ערוכים בסדר מופתי השרטוטים שהכין. הוא שלף מתוכם את התוכנית שהגה להפעלתו מחדש של שדה דב.
בתמצית, התוכנית הציעה להאריך את הקצה הדרומי של המסלול ב־400 מטר, עד סמוך לירקון, ולקצר אותו באורך זהה בקצה הצפוני שלו, ליד תל ברוך. המטוסים ינחתו מן הים. המסלול והטרמינל יהיו בתחום 300 המטרים הראשונים מהחוף, תחום שלפי החוק אסור לבנות בו. השטח שמוקצה היום לבסיס הצבאי ולטרמינל האזרחי יותר לבנייה למגורים, גם למגורים לגובה, במגבלה אחת – הזגוגיות בדירות יצטרכו להיות כפולות, מחמת הרעש. הרווח מהנדל"ן יקטן בהתאם.
מרום העריך ששינוי המסלול והעברת הטרמינל יעלו 40 מיליון שקל, עשירית מהסכום שנתניהו מבטיח להעביר עכשיו לתושבי אילת, כפיצוי על סגירת השדה.
תוכניתו של מרום נדחתה על הסף. הוא נפטר בתחילת 2018. תוכנית דומה שהציג ראש עיריית תל־אביב רון חולדאי נדחתה גם היא. חלק גדול מהקרקעות שבהן משתמש היום השדה הן בבעלות פרטית. על כף אחת של המאזניים עמדו הצרכים של תושבי אילת, נוחות הגישה לעיר של נופשים ישראלים, וחשיבות קיומו של שדה מטרופוליטני בגוש דן, שדה שנותן גיבוי לנתב"ג בשעת חירום ומשמש עוגן לטיסות פנים; על הכף השנייה עמדו זכויות הקניין של בעלי הקרקעות. זכויות הקניין הכריעו: זאת השיטה המשפטית הנהוגה בישראל.
מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות, בהתדיינות ארוכת השנים עם בעלי הקרקעות, הוא להציע להם קרקע חלופית באותו ערך. המשך קיומו של השדה האזרחי היה צריך להיות תנאי בל יעבור למשא ומתן. אבל המדינה, כמו בעלי הקרקעות, התבשמה ממחירי הנדל"ן. ובמקביל הפעילו בעלי הקרקעות לובי שזרק לחלל האוויר מספרים מבהילים על מחיר המשך ההפעלה של השדה: 12 מיליארד שקל; 20 מיליארד שקל; 50 מיליארד שקל. פעם אנשים היו מתמלאים רטט לפני שכתבו את המילה "מיליון". היום הם זורקים לאוויר עשרות מיליארדים בלי למצמץ.
משה כרמל המנוח היה שר התחבורה בשנות ה־60. בתקופת כהונתו הונחה על שולחנו בעיה שנדרש להכריע בה: האם להאריך את המסלול בלוד או לבנות נמל תעופה חדש, לאורך חוף הים, ממערב ומדרום לראשון־לציון, אזור שהיה ריק בתקופה ההיא. כרמל בחר בהצעה הזולה. את המחיר אנחנו משלמים מאז, בבעיות הביטחוניות שכרוכות בטיסות מעל גוש דן, ובמפגעי רעש וזיהום אוויר. זה היה משגה בממדים היסטוריים, משגה שאין דרך לתקן אותו.
נתניהו דן אתמול באפשרות להאריך בחודשים אחדים את הפעלת השדה. כמקובל אצלו, הדיון התקיים ברגע האחרון, באווירה היסטרית, שעות לפני המועד שנקבע לסגירת השדה. לא האינטרס הלאומי עמד מאחורי הדיון אלא הבחירות הקרובות: בוחרי הליכוד באילת מאיימים להצביע למפלגות אופוזיציה. אם יש דרך לזרוק להם עצם, סוכריה, משהו, נזרוק להם, העיקר שיבואו לקלפי במצב הרוח הנכון. כמו המטיף האוונגלי שביקר בנצרת בשבוע שעבר, נתניהו ושר התחבורה החדש שלו, סמוטריץ’, ביקשו, מעשה קסם, להפיח חיים בשדה שהומת.
בסוף גילו שמאוחר מדי. תשתיות לאומיות אינן ציוץ בטוויטר: אי־אפשר להמציא אותן יש־מאין.
