אורין ג'ולי

"כמה זמן לוקח למצוא מידה במחסן?"(צילום: אמיר יהל)

אני הילדה מרמת גן שאנשים מחכים בתור בתערוכות נשק בשביל חתימה שלה

 יש לי חברה שעוסקת בייצוא בטחוני. כל חברת נשק שרוצה לפרסם לקהל מסומן של 1.6 מיליון איש, עושה את זה דרכי. אני הבחורה שנאבקה להיות לוחמת. התחלתי כדוגמנית נשק, אני בונה אימפריה, ואני לא מתכוונת לעצור.

אני עומדת בראש רשת של מובילי דעת קהל בתחום הנשק

בגלל שבאינסטגרם חל על חברות נשק איסור פרסום ושיווק, הם מפרסמים דרכנו. לנו מותר לפרסם כי אנחנו לא מוכרים את הנשק. ועדיין, אנחנו לא יכולים להשתמש בקידום ממומן. לכן כל הקידום צריך להיות אורגני, כלומר — טוב מספיק כדי להופיע לכם באינסטגרם בלי שנשים על זה כסף. לי אישית יש 600 אלף עוקבים, ואם חברה רוצה לפרסם ל־600 אלף איש, היא צריכה לשלם לי הרבה כסף.

כרגע אני מפתחת קו מוצרים של ציוד טקטי ייחודי וחדשני, גם לנשים

יש לי אתר של המוצרים, כרגע יש בו מרצ'נדייז; חולצות, שרשראות. אבל בעתיד הקרוב יהיה ליין מוצרים שלי, של ציוד קרב. אני מכוונת בעתיד גם לנשק, ואני מתכוונת לטרוף את העולם, בגדול.

"ניחוש אחרון וזהו - אתה מזל מאזניים"(צילום: אמיר יהל)

אנחנו לא Gun Bunnies

 התחלתי כדוגמנית נשק. בצבא העליתי תמונות לאינסטגרם ודיברתי על כלי נשק, והעוקבים הגיעו. לא היה תחום כזה בארץ, ולא ידעתי מה אני עושה. בארה"ב יש בנות שמצטלמות עם כלי נשק בבגדי ים. זה נקרא Gun Bunnies. שפנפנות נשק. אבל אני והבנות בחברה שלי לא שפנפנות. אנחנו Alpha Gun Angels. אנחנו נשיות ויפות, אבל אנחנו אלפא. אנחנו יודעות מה אנחנו עושות. אין פה בגדי ים, הכל מקצועי — ובזה אין לי תחרות. אנשים שומעים "דוגמנית נשק" וחושבים שמדובר בסך הכל ב"כוסית שעומדת מול המצלמה", אבל אצלי כל הבנות הן מהסוג שלא היית רוצה להיתקל בהן בסמטה חשוכה. כולן היו בקרבי. מעבר ליכולות וליופי, יש להן אש מטורפת. הן מאמינות במה שאנחנו עושות, ואני מקבלת מהן עשר הודעות ביום עם הצעות ורעיונות. אנחנו מפרות אחת את השנייה. יש גם שני בנים אלופים, אבל אני הכי גאה בכוח הנשי.

אני רוצה להסתובב עם נשק כי אני רוצה להיות מוגנת

כשאני מסתובבת היום עם נשק זה בתור מכפיל כוח הגנה על הסביבה שלי. אם חס וחלילה יש אירוע, אני רוצה לדעת שאני יכולה להגן על אמא שלי, להגן על כל האנשים שנמצאים באירוע. זה דפוק כי זה נוגע לי ברגשות, לא יודעת להסביר. אני לא רוצה שנגיע לאפשרות נשיאת נשק כמו בארה"ב, כי בסוף זה עניין של חינוך. אבל אני כן מאמינה שצריכה להיות גמישות ברישיונות. אנחנו רואים מה קורה בכבישים בארץ, או בזריקת כיסאות. אנשים לא מבינים שמה שאני מקדמת זה לא מלחמות ורצח, אלא להפך. אני מקדמת ירי ספורטיבי, שזה התחום הכי כיפי, באחריות. זה מחדד יכולות, זה עושה אותך מדויק. כשמוציאים את הנשק מהחוק, לא לוקחים אותו מהרעים. כי הרעים יוכלו להשיג נשק. הטובים – לא.

"אין לך פה במקרה ערכת תפירה, נכון?"(צילום: אמיר יהל)

בטירונות במחנה 80 כולן רצו הביתה, ואני רציתי לצאת עם הנשק ולהיות איתו עוד ועוד

אני לא אשכח לעולם את הפעם הראשונה שיריתי. קיבלתי את הנשק והתאהבתי בו. הסתובבתי איתו כל היום, התחבקתי איתו בלילות. ואז הלכנו למטווחים והסבירו לנו איך לירות, ואני מרגישה את האדרנלין. ירינו את חמשת הכדורים. שקעתי בזה. אני זוכרת שנשכבתי על הרצפה, היו צעקות — תעשו ככה וככה — והתנתקתי מכל מה ששמעתי. הייתי בזון. נשמתי עמוק, הייתי בתוך בועה. הכל היה שקט. האצבע על ההדק, מכוונת למטרה, בום. וזהו. לא יכולה להסביר את ההרגשה. זה מביא אותי לסף התרגשות שמאוד קשה להביא אותי אליו בדרכים אחרות.

שירתתי בקריה בתפקיד נוח, אבל רציתי להיות רמטכ"לית

אחרי הטירונות הייתי צריכה להיפרד מהנשק, כי שמו אותי בג'וב. אבל לא הייתי מוכנה. אמרתי לקצינת המיון שאני רוצה להיות לוחמת, והיא צחקה עליי. הייתה לי שנה של מלחמות עולם כדי לעבור לקרבי. אבא שלי נפטר מסרטן בדיוק כשהייתי אמורה לעבור לקרבי, ודחו לי את המעבר בעוד חצי שנה. בינתיים ואחרי הפיכות עולם, הגעתי עד לראש אכ"א האלוף אורנה ברביבאי וביקשתי שתעזור לי לעבור לקרבי. הגעתי אליה דרך היועצת לרמטכ"ל לענייני נשים. הייתי שולחת לה עשרות מכתבים. היא התחברה לסיפור שלי והעלתה את זה למעלה. בזכות המקרה שלי ריעננו את הפקודות של שינוי שיבוץ.

רציתי למתוח את עצמי עד קצה היכולת, והצבא הפך אותי לבלתי ניתנת לשבירה

עברתי גיהינום. לא ידעתי איך אני שורדת שירות קרבי, מיליון פעם שאלתי את עצמי למה עשיתי את זה לעצמי, ואני מודה על כל שנייה של סבל. היה לי קשה בלי אבא. היה לי חבר שלא זרם עם המעבר לקרבי ונפרדנו אחרי שלוש שנים יחד. והייתי מורעלת מדי, ולא אכלתי, ובגלל שברון הלב לא ישנתי בלילות. בקורס מ"כים נפצעתי. כמעט קרעתי רצועות ברגליים. הייתי בעננים כי רציתי להיות בצבא כל החיים, והגעתי לסוף ובבר־אור האחרון התרסקתי על הרצפה והרגליים לא זזו — ולא סיימתי את הקורס. זה הדבר היחיד בחיי שהתחלתי ולא סיימתי.

"שיער רטוב זה חגיגי"(צילום: אמיר יהל)

כשאני שומעת שבמקום מסוים מקבלים רק בנים — לשם אני רוצה

כי מה ההבדל ביני ובין גבר? באתי למפקד הגדוד כי התפנה תקן בחפ"ק מג"ד, ואמרתי לו בפשטות, "אני אהיה בחפ"ק שלך". הוא לא האמין למה שהוא שומע. חזרתי על עצמי, "אני. אהיה. בחפ"ק. שלך. אני אהיה קשרית שלך". הוא צחק ואמר שאני חמודה, אבל בחפ"ק שלו הוא צריך גברים, הוא צריך אריות. כשאומרים לי שאני לא יכולה, אני עושה כפול. המג"ד קרא לי חוצפנית והוציא אותי החוצה. לא ויתרתי. אמרתי לו שייתן לי הזדמנות, ואם לא אצליח — שיעיף אותי. ולא באתי סתם. באתי עם ציפורניים ארוכות ורודות, מדים מוצרים וקוקו מסודר. קטנה, 1.60 מטר, 50 קילו. הוא לא ידע מה לעשות. ואני יושבת וחופרת לו שאהיה בחפ"ק שלו. אחרי חודש הוא נשבר, והייתי הקשרית שלו. מפקדי הפלוגות שלו שאלו אותו איך אורין עם הציפורניים הוורודות תוכל לתפקד באירוע, והוא ענה שלא ציפורניים ולא שיער קובעים כשצריך להסתער. זה חימם לי את הלב. הוא אמר לי שהוכחתי את עצמי.

הייתי מעלה תמונות שלי במדים לאינסטגרם, ופתאום נהיו לי 15 אלף עוקבים

 בזמנו זה היה מלא. התחילו להגיע עוקבים מחו"ל והעלו אותי ל־9GAG והתחלתי לדבר על נשק והצבא וישראל — והכל באנגלית. וחברות נשק פשוט התחילו לבקש שאפרסם את הנשק שלהן באינסטגרם.

אני רוצה שיטרקו לי את הדלת בפנים

כשהתחלתי הייתי טסה לבד בכל העולם. אירופה, ארה"ב, ילדה בת 23, לבד, מבקשת מחברות נשק לתת לי כסף. "שלום, אני אורין ג'ולי, יש לי ככה וככה עוקבים באינסטגרם. אני יכולה לתת לכם פלטפורמה לקידום המוצרים שלכם. בואו נעשה תוכן". והם — השמות הכי גדולים בעולם הנשק — היו מסתכלים עליי כמו על עוף מוזר. אמרו לי, תקשיבי, מעריכים את האמביציה שלך, אבל מה את עושה פה? ילדה, איך הגעת לפה? שמעתי עשרות פעמים "לא". ואותם אנשים מחכים היום בתור כדי לקבוע איתי פגישה, וזה הדבר הכי מספק שיכולתי לקבל בחיי.

"לפני שאתה יוצא משם תבקש שירשמו שם על כל פיתה"(צילום: אמיר יהל)

הייתי עושה כסף ומשקיעה אותו חזרה בחברה בלי להשאיר לעצמי שקל

הייתי נכנסת למצב חנוק, ושוב עושה כסף, ושוב משקיעה הכל חזרה בחברה. זה היה קשה, וזה עדיין קשה. אנשים רואים אותי מהצד וחושבים שכיף לי, אבל אני מתה מעייפות מהטיסות. ובכל זאת אני לא מפסיקה אף פעם. אמא שלי עברה לפני שנה וחצי אירוע מוחי. אני מטפלת בה ומפרנסת, ואני לא רוצה לאבד אותה כי את אבא איבדתי. היו שנתיים קשות, ולמרות כל הקושי הצלחתי לזרוע — ובאמת בשנתיים האלה ההתקדמות שלי הייתה אדירה. בכיתי לילות איך אשלם שכירות עכשיו, ודברים כאלה, הכי קטנים. ואני עדיין כאן ולא מתכוונת לוותר.

בסופו של יום אני לבד

 אני עכשיו במשרד שלי, ואני לבד. אני חושבת שאולי 50% ממה שאני רוצה אני לא עושה כי אני לבד, כי זה מאוד קשה. אני בסוף בנאדם אחד, ולא משנה שאני קמה ב־5:30 והולכת לישון מינימום בחצות. אין לי חיי חברה, אין לי זוגיות, אין לי כלום. אני לא יוצאת למסיבות. נגיד, אתמול יצאתי להופעה. ישבתי שם ואמרתי, כאילו, איך אנשים מפיקים הנאה מהדבר הזה? אולי זה קצת התמכרות, מה שקורה לי עם העבודה. אבל אני לא מרגישה שאני מרחמת על עצמי, כי זה מה שנולדתי לעשות. כי העבודה שלי היא הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים. כי אני נהנית מכל רגע. אבל יש לזה מחיר.

בכל יום אני מתחרה במי שהייתי אתמול

אתמול הייתי טובה, קמתי ב־7:00 לתחרות ירי והשתתפתי בה. יש לי "שם" ואנשים מחכים לראות איך אני יורה ולאיזה מקום אני אגיע וזה מלחיץ. היום קמתי עוד יותר מוקדם והלכתי להתאמן. גם עשיתי רשימה של מה אני מפספסת. יש לי מטרות של שבוע, שבועיים, חצי שנה, ושנה. כי אני רוצה להשיג את היעדים האלה. בעולם שלנו אם אתה לא ממציא את עצמך מחדש, זה נגמר. אני חייבת להמציא את עצמי מחדש כל הזמן. יש לי תוכניות עבודה, אחרת אני לא רלוונטית. חמישה ימים לא עדכנתי באינסטגרם, וכבר שולחים לי "מה קורה? נעלמת".

הילדה שהייתי היא היחידה ששומרת אותי עם הרגליים על הקרקע

אם מזהים אותי ברחוב אני קופצת מהתרגשות. אני ממש מתרגשת מהדברים האלו, ואני חושבת שזו הילדה הזו שבתוכי שהייתה קצת אבודה ובודדה. אני לא סטנדרטית בנוף, עדיין לא הייתה בארץ בחורה שנראית טוב, נשית ומטופחת והאהבה שלה היא נשק. אבל אני אוהבת את מה שאני עושה אהבת נפש, והילדה הזאת שהייתי — כשאני סוגרת עסקה היא יוצאת החוצה ורוקדת כמו משוגעת. גם אם העסקה קטנה — אני תמיד גאה בה.

אני תחרותית והישגית, אבל לקח לי הרבה זמן לאהוב את עצמי

 עכשיו אני מאוהבת בעצמי. באמת מכל הלב ואני חושבת שמגיע לי. אני אוהבת את עצמי רק כי עבדתי קשה על לאהוב את עצמי. היו ימים ולילות שאמרתי לעצמי, למה נולדתי לחיים האלו? לא תמיד קל ולא תמיד טוב. אני לא גבוהה ואני לא הכי יפה — אני רק יודעת להעצים כל דבר. לעשות מכלום — טירוף. אני מכבדת את מי שנעשיתי, אוהבת ומחבקת אותה — כי עבדתי קשה מאוד להיות מי שאני עכשיו.