מחאת יוצאי אתיופיה מציבה בפניכם מראה

שיקום האמון בין המדינה לבין העדה הוא תהליך ארוך ומייסר המחייב דבקות במטרה. מנכ"לית משרד המשפטים על אירועי הימים האחרונים

אמי פלמורפורסם: 03.07.19 , 10:35

מחאת יוצאי אתיופיה, אתמול בתל אביב(צילום: רויטרס)

החופש הגדול בפתח. כהורים זו תקופה מאתגרת לכולם. הידעתם שיש במדינת ישראל הורים שאוסרים על ילדיהם לצאת לקניון, לרחוב, לא כל שכן לגינה הציבורית? האם אתם מעלים על דעתכם שהסיבה היחידה לכך היא היות הילדים יוצאי אתיופיה? החשש נובע משנים ארוכות של שיטור יתר, מגע מיותר בין שוטרים לבני נוער שנדרשו פעם אחר פעם להזדהות, כך סתם, ובהמשך תסכול והשפלה המיתרגמים לא פעם לעימות ולהסתבכות בפלילים.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

ב-2016 הקימה ממשלת ישראל צוות למיגור גזענות נגד יוצאי אתיופיה בעקבות מחאה חברתית קשה שהתעוררה בעקבות תיעוד של שוטר תוקף את החייל דמאס פיקדה, מחאה ששיקפה משבר אמון עמוק. הצוות שעמדתי בראשו הורכב מנציגי ממשלה, פעילים חברתיים, אנשי אקדמיה ואזרחים שרצו לקחת חלק ולהשפיע.

על רקע הממצאים והמסקנות הקשים של הצוות הכירה הממשלה בקיומה של גזענות ממסדית, בין השאר, בתחום החינוך, הרפואה, התעסוקה, הגיוס לצה"ל וכמובן במשטרה. בתמצית, הממצאים נוגעים למדיניות מפלה; לפרקטיקות שמבדילות בין יוצאי אתיופיה לכלל האזרחים, ומדובר בממצאים שאינם שנויים במחלוקת. לפיכך, כל מי שרוצה להדחיק ולספר לעצמו שהכול בגלל "המשטרה", ואם רק נפתור את הבעיה הזו יבוא לציון גואל, צריך להתעורר.

גם אחרי אירוע קשה כמו זה שהתרחש השבוע זה צריך לזכור: בשנים שחלפו מאז שראש הממשלה, בנימין נתניהו, קיבל ללא כחל וסרק אחריות בשמה של ממשלת ישראל, נעשו פעולות משמעותיות כדי לחולל שינוי. 87% מהמלצותינו התקבלו, הוקמה יחידה ממשלתית לתיאום המאבק בגזענות המקבלת ומטפלת מדי שנה במאות תלונות, מכלל אזרחי המדינה, במגוון תחומים.

הדבר נכון גם במשטרה. מתקיימים שם תהליכי עומק המשתקפים, בין היתר, מהנתונים שפורסמו בדו"ח השנתי של היחידה, המעידים על ירידה ועל שיפור משמעותי בשיטור היתר כלפי קטינים יוצאי אתיופיה. אולם בנושאים רבים הדרך עוד ארוכה ועל המשטרה להתמיד ולהשתפר ולהתחייב לשקיפות בפרסום נתונים אלה.

קהילת יוצאי אתיופיה מציבה בפנינו מראה שמחובתנו להישיר אליה מבט ולהכיר בכך שהבעיה היא של מדינת ישראל כולה, ולא נחלתה של קהילה כזו או אחרת; שהבעיה פוגשת חלק מאזרחנו 365 ימים בשנה - לא רק כשאסון כמו ירי בנער בן 18 בערבו של קיץ מטלטל אותנו; ובעיקר שהבעיה תיפתר רק אם יתקיים שילוב ידיים אמיתי בין ממשלה שמקבלת אחריות ופועלת בנחישות ובהתמדה, לבין ציבור רחב המחויב לחולל שינוי פנימי הן בביתו הפרטי, הן במרחב הציבורי והן בדרישה ובמעקב רצוף אחר ביצוע החלטות הממשלה. קרי; באכפתיות ובתחושת ערבות הדדית.

אני יכולה להעיד כי ראיתי מחויבות בממשלה לאחות את הקרעים, אולם עלינו להבין כי שיקום יחסי האמון בין אזרחים החווים פגיעה יומיומית במגוון מרחבי חייהם לבין מדינתם, הוא תהליך ארוך, לעיתים מייסר, המחייב דבקות במטרה, גם ברגעים של כישלון ומשבר. אין לנו פריבילגיה להתייאש. אל נא נאבד את התקווה והמחויבות לחולל את השינוי הנדרש, כי גם אם יתמהמה, בוא יבוא.