שתף קטע נבחר

אולי צריך להסביר למפעל הפיס מהי אמנות

ההחלטה לבטל את הפרס ל"דוקאביב" בגלל הסרט על עו"ד לאה צמל נובעת מחוסר הבנה. יצירה אמורה לעורר רגשות ושאלות על המציאות המורכבת

 

לאה צמל (צילום: אוסף פרטי)
מתוך הסרט "לאה צמל, עורכת דין"(צילום: אוסף פרטי)

מפעל הפיס החליט להפסיק לתקצב את הפרס המרכזי של פסטיבל דוקאביב בעקבות הזכייה של הסרט "לאה צמל, עורכת דין", והוא יבחן גם את המענק שכבר ניתן ליוצרי הסרט. במקרה שמעתי על ההחלטה מיד אחרי שסיימתי לצפות בעונה השנייה של הסדרה "חטופים" (כן, התעכבתי), המספרת על חיילים שנחטפו והוחזקו 17 שנה בשבי הסורי. אני מגדירה את עצמי פלסטינית בעלת זהות בלתי ניתנת לערעור, ובכל זאת, לאורך כל הסדרה בכיתי עם יעל (עדי עזרוני), אחותו של עמי הנעדר, וברגעים מסוימים רציתי לצעוק: "נו כבר, תחזירו אותו!". בלי עסקה, בלי לשחרר אסירים, פשוט תחזירו אותו כדי שיעל תזכה לרגע של שמחה.

 

 

זה לא שהיוצרים הצליחו לתמרן אותי (אף שהשפעה כזאת אינה דבר פסול והסדרה אכן סחטה אותי רגשית). היא אפשרה לי ללמוד על הצד השני, על המחיר שמשפחות נאלצות לשלם בהיבט הפוליטי, החברתי והכלכלי, ועל המחיר שמשלמים השבויים, שנשארים בכלא הנפשי לאורך כל חייהם. לכן "חטופים" היא יצירה קולנועית מושלמת. התוכן פוליטי, מורכב ובעייתי, ועדיין מחייב צפייה.

 

יצירה אמנם אמורה לבטא את האני מאמין של היוצר, אבל לא די בכך. יצירה טובה היא כזו שדורשת מהצופה להתמודד עם המציאות המורכבת. היא תגרום לצופה להטיל ספק בעמדותיו גם אם הוא בטוח בהן לחלוטין. היא אמורה להציב בפני הקהל מראה שדרכה ינסה לבחון את עצמו ואת סביבתו, וככל שיעלו יותר שאלות - כך היצירה חזקה ובועטת יותר.

 

אסור לנו לפחד מיצירות כאלה. להיפך. עלינו להתעמק בהיבטים השונים שמועלים בה. ייתכן שהם יאפשרו לנו להבין טוב יותר את האחר ובעיקר את עצמנו.

 

לאחרונה הצליח הבמאי סאמח זועבי, באופן אינטליגנטי, מבריק וקומי, לשקף לנו את עולם העשייה הקולנועית תחת מציאות הכיבוש, בסרט שבעיניי הוא לא רק עוד "סרט כיבוש" או מערכון על פלסטינים מושפלים במחסומים.

 

בסרטו "תל אביב על האש", על אף השם שאולי נשמע מאיים, זועבי לוקח אותנו אל מאחורי הקלעים של יצירת טלנובלה פלסטינית דמיונית, שמופקת בשטחי הרשות, וגורמים שונים מתערבים בתוכן שלה ומנסים להסיט אותו לכיוון שלהם. בין לחצים מצד הקרנות התומכות לבין לחצים מכיוון הצבא, תוכנית הטלוויזיה מוצאת את עצמה שקועה בעולם של מסרים סותרים כשכל גוף מושך בחוטים בכיוון שלו, על פי האג'נדה שהוא רוצה לקדם.

 

התהליך הזה מרוקן את "הטלנובלה" מתוכן ומאלץ את היצירה, את היוצר ואת הצוות להתנהל על בסיס עמדות פוליטיות במקום על יסודות הרומנטיקה והדרמה המוכרים מאופרות סבון אחרות.

 

בשורה תחתונה, יוצרים צריכים להיות עצמאיים ולהתנהל על פי חופש אומנותי, אחרת היצירות שלהם הופכות לסרטי תעמולה זולים ופופוליסטיים. יצירה שנולדה מתוך חופש אמנותי מתייחסת לצופה כאל אדם רציונלי, בעל יכולת מחשבה ביקורתית, שיכול להכיל עמדות שונות ולאחר מכן לגבש עמדה. לפעמים, אגב, אין אפילו צורך בגיבוש עמדה. לפעמים די בעצם החשיפה להיבט אחר או לנקודת מבט שונה שמעלה מחשבות חדשות או סימני שאלה.

 

חזון מפעל הפיס מגדיר את הארגון כגוף התומך ביצירה; גוף דינמי, קשוב, שנענה לצרכים החדשים העולים מקולותיהם של העוסקים בתחומי התרבות והאמנות. ראוי לצפות ממפעל הפיס שלא ייכנע ללחצים, שישמור על החזון שהנחה אותו לאורך השנים ושיניח לקהל להחליט בעצמו מה טוב לו.

 

אגב - אם ההחלטה קשורה במספרי מנויים, אולי כדאי לציין שרוב המנויים בהגרלות של מפעל הפייס הם ערבים.

 

  • חולוד מסאלחה היא מנכ"לית מרכז אעלאם ועורכת באתר החדשות "בוקרא"

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים