הסטארט-אפ שרוצה לתקן את מערכת החינוך
מעיין יבנה ויעל הרמתי עזבו מסלול קריירה הייטקיסטי ורווחי, כדי לפתור את אחת הבעיות הכי כואבות של תחום החינוך - איך לאפשר למורים להגיע לכל תלמיד ותלמידה. בדרך הן הבינו שאפשר לעשות סטארט-אפ גם אחרת
בחדרון קטן הממוקם בחלל עבודה משותף, ומכונה בחיבה "סווט שופ" (סדנת יזע), יושבות ארבע נשים שרוצות להבטיח תיקון אמיתי במערכת החינוך - באמצעות הטכנולוגיה: הסטארט-אפ שלהן, Tailor-ED, רק בן שנה וחצי, וכבר הספיק לקבל הכרה משמעותית בישראל וגם בארצות הברית. זאת בזכות מה שהן מכנות "פתרון לבעיה אמיתית" - להבטיח שמורים ומורות יצליחו להגיע לכל 30 או 40 התלמידים שלהן, בעזרת בינה מלאכותית.
"אני רואה חינוך כמנוע הכי משמעותי לסגירת פערים חברתיים", אומרת מעיין יבנה (38), מנכ"לית ומייסדת שותפה בטיילור-אד . "אני רוצה למנף את הכלים והידע הטכנולוגי שלי כדי לעשות את זה, כי דרך פרסונליזציה וטכנולוגיה אפשר לייצר פדגוגיה איכותית, ונגישה יותר לכולם". בהקמת הסטארט-אפ חברה יבנה ליעל הרמתי (30), המשמשת בתפקיד מנהלת טכנית ראשית (CTO). הן צירפו אליהן גם את דניה כהן כמנהלת תוכן, ואת מאיה יזרעאלי כמנהלת פיתוח, ועוד עשרות מורים ואנשי פיתוח שמועסקים על בסיס חלקי.
"להגיע לכל תלמיד"
הפתרון שלהן מבוסס על בינה מלאכותית, ובעצם מסייע למורים ולמורות לקיים למידה דיפרנציאלית בשיעור - באופן שמותאם לכל אחד מהתלמידים בכיתה, מבלי לבזבז שעות על חיפוש ובנייה של מערכי שיעור נפרדים שינוהלו בעת ובעונה אחת, ומבלי להיות כבולים לכיתות מחשבים. "הרעיון שהכיתה היום נראית בדיוק כמו שהיא נראתה בעשרות שנים האחרונות, שבה יש מורה אחד מול 30 תלמידים, וכולם לומדים אותו דבר באותו קצב, הוא פשוט משהו שלא אמור להיות", אומרת יבנה. "לא ככה צריך להיראות חינוך, עם כל כך הרבה ילדים שנופלים בין הסדקים. דיברנו עם עשרות מורים בישראל ובארצות הברית, וכשאנחנו שואלות אותם מה האתגר הכי גדול שלהם - כולם עונים: 'להגיע לכל תלמיד'. הטכנולוגיה בעצם מאפשרת למנף ולתמוך במורה".
טיילור-אד עובד על בסיס אלגוריתמים של בינה מלאכותית, שניזונים לאורך כל הדרך משאלונים אישיים וגם ממבדקים על החומר הנלמד. המטרה שלהם היא לבצע הערכה דינמית לגבי החוזקות והחולשות של כל תלמיד, על סמך שורה של קריטריונים - לאו דווקא לימודיים. מוטיבציה, ביטחון עצמי, יכולת ריכוז וזיכרון - כולם באים לידי ביטוי במערכת, שמפרקת את הכיתה בכל פעם מחדש לקבוצות על סמך קריטריון דומה, ואז מציעה מערך שיעור או פעילות חינוכית כדי לחזק. הכל בצורה אוטומטית, ועם פידבק לכל אורך הדרך.
עושות שוק
"אנשים במשך הרבה זמן חשבו שאם עושים פרסונליזציה בהכל, אז ברור שצריך גם בחינוך. אבל הם תפסו את זה במובן מאוד ממוקד-טכנולוגי", אומרת הרמתי. "אמרו 'אה, בינה מלאכותית, היא תפתור לנו את הבעיה, היא תחליף את המורה'. אבל קודם כל - המורים לא רוצים שיחליפו אותם, ומעבר לזה, היה בזה משהו מאוד חסר פדגוגית. כי כולם רצו לבנות כל מיני לומדות, שפשוט מושיבים את הילד מול המסך כל היום. ככה אנחנו מדמיינים שנראית כיתה? זו השאיפה? הרי ברור שלא, וזו גם הסיבה שזה לא הצליח. למידה היא תהליך חברתי".
איך מגייסים משקיעים והתעניינות לסטארט-אפ חינוכי?
"אנשים שוכחים שחינוך הוא שוק ענק, כל העולם שולח את הילדים שלו לבית ספר", אומרת יבנה. "בארצות הברית השוק מוערך ב-625 מיליארד דולר, רק במגזר של חינוך פורמלי, מגן חובה ועד כיתה י"ב. יש שם שחקנים, יש שם ספקים, זה אולי שוק עם יותר רגולציה בדומה לבריאות ולשאר הענפים הציבוריים, אבל זה שוק גדול שנמצא בשינוי, ויש הרבה אנשים שעשו מזה כסף".
על השוק הישראלי הן כמעט ויתרו. אבל אז, הגיע אתגר P.I.E - תחרות לקידום פתרונות חינוכיים מבוססי פרסונליזציה, בחסות קרן טראמפ ועמותת הבוגרים של 8200. במסגרת התחרות התבקשו סטארט-אפים להציע פתרונות חדשניים להתאמה אישית של לימודי 5 יח"ל במתמטיקה. האתגר, איפשר להן דריסת רגל משמעותית במערכת החינוך הישראלית, ומה שהתחיל עם שש כיתות בלבד, עתיד להפוך לעשרות בתי ספר במהלך השנה הקרובה בישראל.
ההצלחה שלהן בגזרה המקומית, הביאה אותן עד לעמק הסיליקון, לאחד האקסלרטורים הנחשבים - Y Combinator, חממה שמתוכה הגיעו כמה החברות המדוברות בעולם הטכנולוגיה. במשך שלושה חודשים הן גרו ביחד, פיתחו את הפתרון שלהן, קיבלו מנטורינג צמוד ופגשו משקיעים. משם נפתחה גם הדלת לשוק האמריקאי. "משהו כמו חודשיים אחרי, כבר היו לנו 3,500 תלמידים בארה"ב שלומדים עם המערכת שלנו", אומרת יבנה.
"איך תעשו שלא תיכשלו?"
שתיהן מגיעות מרקע הייטקיסטי כמעט סטריאוטיפי: הרמתי צמחה ב-8200, התמחתה בגוגל ועבדה בסטארט-אפים, יבנה עבדה כמפתחת מובייל ב-AT&T, שתיהן התעסקו באופן בלתי פורמלי בחינוך לכל אורך הדרך, עד שהחליטו שמשהו בתעשייה לא לגמרי עובד להן. "אני מגיעה הכי עמוק מתוך הביצה", אומרת הרמתי, "ואחרי שנים, כשמתחילים להבין מה מניע אנשים, אני אמרתי לעצמי שאני רוצה לייצר מקום עבודה שמגלם משהו חשוב כדי לעבוד בו. הרגשתי שהתעשייה לא מייצגת את הערכים שלי, כי בסוף אם אתה עובד כל כך הרבה שעות אז כדאי שגם נהיה מכוונים לערך המוסף שאנחנו מייצרים בשביל העולם. רצינות לעשות משהו ברצינות, משהו שיש לו ערך, ושתינו ויתרנו על משהו כמו 90 אחוז מהמשכורת שלנו בשנתיים האחרונות".
את המיאוס מהתעשייה הן פגשו מחדש דווקא באקסלרטור, נשים מייסדות, אחת מהן היא אפילו CTO רחמנא לצלן, שמביאות פתרון למערכת החינוך. "היינו עלה מוזר שם, זה היה בית ספר מדהים עבורנו, אבל הנרטיב שם הוא הנרטיב הקלאסי של עמק הסיליקון", אומרת הרמתי. "את פוגשת עשרות גברים לבנים בני 19-20, שעבדו אולי בשני סטארט-אפים, שסיפורי הגבורה שלהם זה על איך הם זנחו כל דבר משמעותי בחיים כדי לעבוד על הפיתוח שלהם. ולמרות שאנחנו מגיעות עם הרבה יותר ניסיון ועם קורות חיים שרלוונטיים בדיוק למה שאנחנו מפתחות, עדיין אנשים מניחים שלוקחים אותנו פחות ברצינות".
תני דוגמאות.
"נניח בגיוסי כספים זה מאוד בולט. יש המון תיאוריה על זה שבגיוס כספים, נשים נשאלות שאלות מנע במקום שאלות קידום. אז היו שואלים אותנו 'איך תעשו שלא תיכשלו? איך לא תיסגרו מחר?' ולמה שזה יקרה בכלל? הרבה פעמים בארץ היו אומרים לי 'חברה שלך בדיוק הגיעה'. היא השותפה העסקית שלי! או מיילים עם 'היי בנות'. או 'אתן חייבות להבין', עם הטיית ראש קלה. זה מאוד ברור שכשאת אישה בתחום הזה, את צריכה להיכנס לחדר ולתפוס פיקוד על החלל".
"יש גם משהו אחר בחוויה של לעשות פיץ' מול אישה לעומת גבר", מוסיפה יבנה. "השאלות הן שונות לגמרי. בסופו של דבר, אנשים מחפשים את מה שדומה להם, את מה שהם יכולים להזדהות איתם. אין ספק שיש מחסור במנטוריות, במשקיעות, בנשים שהן מודל לחיקוי".
