את הפציעה שכנראה החמירה כי לא נתנה לעצמה מנוחה, ליוותה חזרה לארץ לקבלת טיפול רפואי ופיזיותרפיה של חודש וחצי. העיכוב גרר את הצורך לחזור על הסמסטר עם חברי כיתה אחרים. "אני מרגישה שזה יצא לטובה כי קיבלתי מורים מדהימים ששלושה מהם היו מנהלי מחלקות כמו איליין פטריקוף ששיחקה את ריזו בגריז בהפקת הברודווי המקורית והיא ראש מחזות זמר בAMDA והכרתי אנשים שהם החברים הכי טובים שלי עד היום."

עדי, הקטנה במשפחה, בעלת שני אחים שמבוגרים ממנה ב11 וב15 שנה, היא גם קטנת מימדים (1.57 ס"מ), אבל מגיל צעיר היא מלאת תשוקה ענקית לעולם מחזות הזמר. "כבר כילדה אני זוכרת את עצמי אובססיבית לנתן דטנר שהזכיר את לי את אבא שלי. הלכתי שלוש פעמים לראות אותו ב"כנר על הגג", ראיתי את המחזמר המדהים הזה גם בניו יורק עם דני ברנסטיין, זה תענוג צרוף".

עדי שור.

שור תמיד רצתה להופיע על במה, לרקוד ולשיר וחשבה שתהיה זמרת. בגיל ,12 לטיול בת מצווה, היא טסה ללונדון עם אמה. שם לראשונה היא רואה את מחזות הזמר "ממה מיה" ו"פיים" וזה השבוע בו היא מחליטה מה היא רוצה לעשות בשארית חייה. בגיל 13 הצטרפה ללהקה ה"שכנים של ציץ'" וזה הפך להיות הבית השני עד גיל 18. בזמן שירותה הצבאי עבדה שם כעוזרת במאי ואחרי הצבא כבמאית לקבוצות הצעירות. במאי הלהקה, עידן ליפר, עודד אותה לבחון את הכיוון של משחק. "דרך עידן למדתי על מחזות זמר, על שירה ומשחק והרעיון של לשלב את שניהם ובזמן השירות הצבאי לקחתי אצלו שיעורים בקריאת תווים ופיתוח קול. הוא חשף אותי לאנשים מהתחום בארה"ב וזו הייתה פתיחת עיניים שעזרה לסמן חלום שלא ידעתי איך ומתי אבל חלום שאגשים".

אחרי הצבא אובחנה עם מחלת קרוהן (מחלת מעי דלקתית כרונית) לאחר מסכת בדיקות ארוכה תוך כדי שהיא עובדת בשלוש עבודות בו זמנית בכדי להצליח לממן את החלום היקר (בייביסיטר, מזכירה במספרה ובמאית ב"שכנים של ציץ'). "חשבתי שאני פשוט רגישה מידי והגוף שלי מגיב בהתאם, אבל התגלתה בעיה באמת ולקח הרבה זמן עד קבלת האבחנה".

שור על הבמה.

את תקופת האבחון ניצלה בכדי להכין את עצמה כמה שיותר לקראת החלום. היא למדה משחק מול מצלמה של צ'בק בהנחיית שחר רוזן כשנה, הצטרפה אל סוכנות ADD- שם זכתה לקבל לא מעט אודישנים ואז ביוני 2016 נסעה לניו יורק ללמוד בבית הספר אליו התקבלה (AMDA). "כל התקופה של הבדיקות עד שאובחנתי בצורה חד משמעית עיכבה אותי אבל לא עצרה אותי וגם חיזקה אותי כאדם. הייתי חייבת ללמוד איך לחיות עם קרוהן, שזה מצב כרוני שמושפע מלחץ וידעתי שריחוק מהבית ואווירת משחק שכוללת המון משימות ולימודים ארוכים ועמוסים, תחייב אותי ללמוד קודם למצוא איזון". את הלימודים סיימה בפברואר 2018, כשהיא בת 26. ומאז עדי כמו שחלמה, שחקנית בניו יורק. ברפרטואר שלה תוכלו כבר למצוא מחזות זמר, קברטים, סרטי סטודנטים, פרסומות והצגות. בזמן קצר הצליחה לצבור הרבה ניסיון. "אחד הדברים המדהימים שיצאו לי פה זה לעבוד עם אחד היוצרים שהכי הערצתי מגיל 14, בשם דרק גרגורי, שהוא חלק מקרנר אנד גרגור. הם זוג יוצרים מאוד מוכרים בתחומי מחזות הזמר. הזמנתי אותם להופעת סיום שלי והם לא יכלו להגיע אבל זה פתח ערוץ תקשורת. דרק לקח אותי תחת חסותו ועוקב אחרי הקריירה שלי. אני מאוד מברכת על זה".

פיתוח קריירת משחק, מושא חלומם של רבים ברחבי הגלובוס, לרוב כולל עיסוק משנה שמאפשר יכולת כלכלית קצת יותר יציבה. "כל מי שאני מכירה פה, לא עובד בזה פול טיים, אלא אם כן יש פרויקט שדורש יותר התמסרות. כי לרוב זה או פרויקט זמני או לא פרויקט שלא משלמים עליו הרבה. בעיקר בתקופת אודישנים חייבים לעבוד בקשת של מקצועות. בימינו אני עובדת גם כבייביסיטר, אני מאוד אוהבת לעבוד עם ילדים".

למרות המרחק, אתגרי השפה הזרה ויכולת ההתפרנסות מהתשוקה שבוערת בה, שור זכתה למשפחה מאוד תומכת. "לא שלקחתי את זה כמובן מאליו אבל כשהגעתי לפה ושמעתי סיפורים על חוסר תמיכה נפשית וכלכלית ממשפחות של אחרים שלא ממש חובבים את כיוון הקריירה הזה, הבנתי יותר כמה אני ברת מזל. כשלסבתא שלי הייתה יומולדת 80, שרתי לה שיר של שלמה ארצי. כשסיימתי, התיישבתי ליד אבא שלי, שהוא עצור ולא מחלק מחמאות בקלות. הוא שאל אותי אם הייתי לחוצה לפני ששרתי. ולמרות שהחדר היה מלא אנשים שאוהבת ומכירה עניתי שבטירוף, כי ככה תמיד לפני שמופיעה. את יודעת שלא רואים בכלל? הוא אמר לי ועניתי לו שזה בדיוק חלק מהעניין. אז הוא השיב לי שאם אני לא ארדוף אחרי המקצוע הזה אני משוגעת. ואבא שלי הוא עורך דין, אוהב חיים על קרקע יציבה אז כשזה בא ממנו זה היה הרבה עבורי. אז המשפחה שלי זו מתנה. אני מאוד מתגעגעת אליהם".

אני מתפלאת מהחוזק שעדי מפגינה וכשאני שואלת אותה היא מסבירה שזה הודות הסוויץ' שעשתה מאז שבניו יורק, אותו היא חייבת לבתי הספר שלה. "בארץ בסוכנות ADD הייתי בהמון אודישנים וקיבלתי הרבה "קול באקס", אבל גם לא. וכל אודישן פינטזתי איך זה שלי. הייתי יוצאת מהחדר ובאובססיה על זה ואם לא הייתי מקבלת את התפקיד זה היה שברון לב. הייתי גם משווה את עצמי כל הזמן לאחרים. בצ'בק הייתי בכיתה עם אנשים שהיום עובדים במקצוע: ניב סולטן ("יש לה את זה"), גל פופולר ("שגעון המוזיקה"), גאיה גור אריה ("נעלמים") ואני מעריצה אותם וגאה בהם. רציתי למצוא את הכיוון שלי וכשעברתי לניו יורק, דברים התחברו ופתאום מצאתי שלווה כשלא התקבלתי לשאר הדברים כי הרגיש לי שהמסלול שלי הוא ניו יורק. קרה מה שצריך לקרות. חלק מהלימודים מלמדים איך לשחרר אחרי אודישן. אתה מתרכז בו עושה הכל כל כדי להצליח ואחר כך שוכח ממנו ולא מתייחס אל כל אודישן כאילו זה פרויקט הפריצה שלך".

לבחור בקריירת משחק, מבהירה ומדגישה עדי, זה מבחן לאישיות ולעומק התשוקה והבעירה שלך אל התחום. הקריירה קשה ולא מתגמלת ופוגעת במי שמסכים להיכנס אליה, אינספור פעמים. בהחלט לא מדובר בתחביב זו אף השתעבדות. " עדיף להתחרט על מה שעשית מאשר על מה שלא עשית, זה המוטו שלי בחיים. אני מעדיפה לדעת שעשיתי כל מה שיכולה כדי להישאר בניו יורק ולרדוף אחרי החלום שלי, להאמין ולדחוף את עצמי, מאשר לחזור לארץ, ללמוד משהו "מבוסס" ולשאול כל חיי מה היה קורה. שחקנים הם מוצר של עצמם אבל הם גם יצור חסר בטחון, שצריך הכי הרבה אישורים מהסביבה וזה ככה. צריך ללמוד לחיות עם הפרדוקס".

היא חולמת לקבל תפקיד ראשי בברודווי בהצגה חדשה שמשאיר חותם, כשיש לה חלק ביצירת הדמות. ערום מלא הוא קו אדום. היא מעדיפה לדמיין את הקהל בתחתונים כדי להרגיש בנוח מאשר שהמצב יהיה הפוך. את ששון גבאי ("ביקור התזמורת") וטלי אורן סימנה כמטרה לעבודה עתידית ולא הייתה מסרבת בכלל על הזדמנות לשחק לצד מנדי פטינקין ("ינטל", "הומלנד")

בימינו היא לוקחת חלק בשנית במחזמר בשם "Angels of Work", המחזמר הראשון שעשתה בעיר בתיאטרון אוף אוף ברודויי מוכר בעיר בשם תיאטרון "דה קריין" . מדובר במחזמר שנכתב על ידי כותבים יפנים, תורגם לאנגלית והופק על ידי חברה בשם "”The world voice ensemble,שמטרתה לעזור לשחקנים בין לאומיים להתאקלם בארה"ב. הקאסט כולל שחקנים מהפליפינים, יפן, ישראל ועוד. המחזמר התקבל לפסטיבל מאוד ידוע של אוף ברודווי שנקרא New York New Works" Festival”. ולכל השחקנים החולמים, עדי מתעקשת לומר, שאסור לוותר ושכן, למרות הקלישאה, מתוך ניסיון אישי, הכל אפשרי.