"הגזענות חוצה שכבות": דבריה הנוקבים של הרופאה יוצאת אתיופיה
ד"ר הדס מלדה-מצרי פירטה בפוסט נרחב את סיפור עלייתה ארצה בגיל 4 ואת גילויי הגזענות הרבים שבהם נתקלה - בהם מטופלים שחשבו שהיא המנקה וחיילת שלא רצתה להיכנס ל"רופאה האתיופית המסריחה". היא התייחסה גם למותו של סלומון טקה: "רק רציתי לחבק את ילדיי ולומר להם שעתידם יהיה שונה"
"עליתי לארץ בגיל 4 מאתיופיה, דרך סודן. הייתי ילדה שבגיל 3 עזבה את ביתה באתיופיה והתעקשה לצעוד ברגליים יחפות במדבר במשך 3 חודשים מבלי להתלונן או להשמיע הגה. הייתי ילדה ששרדה 10 חודשים במחנה פליטים בסודן וחלתה במחלות קשות, כולל מלריה וחצבת, וסבלתי מתת-תזונה קשה, אף אחד לא נתן תקווה שאשרוד ואגיע לירושלים", כתבה ד"ר מלדה-מצרי.
"הגעתי לארץ הקודש, אך תחילה לבי"ח סורוקה לשיקום ממושך. וכבר בשלב זה של החיים, בימים הראשונים של העלייה שלי לארץ הקודש, בעת האשפוז, נרקם והתבסס החלום להיות רופאה כשאהיה גדולה. מאותו רגע ואילך , עקשנית כבר אמרנו, סללתי את חיי למסלול הרפואה. שזרתי בכל שלב בחיי את העולם הרפואי עד ההגעה לבית הספר לרפואה. בשכונה שבה גדלתי היה ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה. מהשכונה הזאת לא יצאו הרבה סיפורי הצלחה לצערי".
היא התייחסה גם למותו של סלומון טקה: "בימים האחרונים מאז ההרג של סלמון טקה ז"ל ע"י השוטר, חשתי שאני מתהלכת כסהרורית. חשתי שאין לי אוויר לנשימה. שאין לי טעם לקום לעבודה. הרגשתי דחף עז לעשות משהו שיביא לשינוי עמוק ומהותי אך לא ידעתי מה ואיך... הגעתי לעבודה אחרי יומיים שלא הייתי כי כל מה שרציתי היה להתכנס הביתה ולחבק חזק חזק את ילדיי ולהגיד להם שהעתיד שלהם יהיה אחר".
"אני בדר"כ לא מדברת על גזענות. ההורים שלי תמיד אמרו שדעות קדומות הן רעש רקע ולא צריך להתייחס לזה... כשאני חושבת על מה שעברתי בחיי אני מבינה שהגזענות והדעות הקדומות אינם נחלתם של הנערים האתיופים בשכונות המצוקה או אוכלוסיות שוליים אחרות. הגזענות חוצה שכבות באוכלוסייה, היא חלק מהחברה הישראלית ונמצאת גם באופן ממוסד ומובנה בשלטון. אין זה משנה אם אני ד"ר לרפואה או אחרון הנערים שיושב ושותה כוס בירה להנאתו בפארק השכונתי".
"אני, הרופאה, הקצינה שמתגוררת בקיבוץ ונשואה לאיש יקר שאינו יוצא אתיופיה, ומהווה סמל ההצלחה של קליטת עלייה ושילוב חברתי, חווה גזענות כמעט על בסיס יומיומי. זה התחיל בילדות כשקראו לי ילדים מהכיתה או סתם ברחוב 'כושית', המורים בבית הספר שהתעקשו לשנות את שמי להדס כי 'אדיסה' זה לא ישראלי ואף העזו לבחור לי את השם החלופי".
הדס התייחסה לכל הצמתים בחייה שבהם חוותה גזענות בחברה הישראלית, החל במרצים שלה ששאלו אם הגיעה לכיתה הנכונה בבית הספר לרפואה, מטופלים שסירבו שתיגש אליהם או שחשבו שהיא המנקה, וגם המנהלת של אחת המכללות המוכרות בארץ שסירבה לפגוש אותה לאחר שהתרשמו מקורות החיים שלה בתור מרצה לרפואה, וביקשו לקבל אותה לעבודה. היא מספרת גם על החיילת שלא רצתה להיכנס ל"רופאה האתיופית המסריחה", והטייס בדרגת אלוף משנה שלא רצה להיבדק על ידה.
"אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת החוויה שלי עם הילדים. זכורה לי חוויה אחת מטלטלת במיוחד. אני, במדי קבע של חיל האוויר בדרגת סרן, מגיעה לעיר אופקים לתור בטיפת חלב לשני ילדיי המתוקים. אז, תמר בתי רק בת 3 וחצי שנים ובני הילל בן שנתיים. אני עוברת ליד בית ספר דתי ופתאום כל הילדים בחצר צובאים על הגדר משליכים עליי ועל שני ילדי הקטנים אבנים וקוראים לנו 'כושים', 'שחורים', 'תחזרו לאפריקה'", סיפרה.
"אני, אחוזת אימה, רק רוצה להגן על ילדי שחלילה לא ייפצעו, מכניסה אותם תחתיי, מתכופפת וצורחת 'די, די תפסיקו, הם קטנים, מה עשינו לכם?'. בת ה-3 שאלה: 'אמא, למה הם עשו לנו את זה? מה עשינו להם? ומה זה כושים?'. הסתכלתי עליה ועל הילל וזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי באמת שלא הולך להיות להם קל בחיים. הבנתי שהגזענות היא לא הבעיה של אמא שלהם שעלתה מאתיופיה. הגזענות נמצאת בכל מקום ומקום בחברה הישראלית, במערכת החינוך, מערכת הבריאות, בתעסוקה, במשטרה ועוד".
הדס סיימה את הפוסט בנימה אופטימית מסוימת וכתבה: "אני רוצה להאמין שבמדינה שאני אוהבת, שאין לי אחרת מלבדה, אנשים רוצים באמת לתקן את העולם, לשנות את ההיסטוריה, בטח שלא לשחזר אותה. אנשים מסוגלים לראות מעבר למוצג בתקשורת, מעבר לאי-הנוחות הזמנית הנגרמת בעקבות מחאה צודקת, להבין את הבעיה העמוקה שקיימת בחברה שלנו ולהציג לה דרך אחרת. דרך של אחדות, סובלנות, הכלה, קבלה, שוויון, תחושת שותפות וערבות הדדית, דרך שתיצור כאן חברה רב-גונית עם עושר תרבותי שבאמת תהווה דוגמא ומופת לעולם כולו אך יותר מכך, חברה שכולנו נהיה גאים להיות חלק ממנה וכל אחד ואחד ירגיש בלתי נפרד ממנה!".
לפנייה לכתב/ת 
