קציצה לא קטנה

גם השבוע הפליא ערוץ הבי.בי.סי וורלד במה שהוא מכנה "שנות הרוק", הפעם בתוכנית על הפאנק הניו יורקי (שידורים חוזרים כל השבוע), מלאה בראיונות עם גיבורי הסצינה ההיא – דיוויד ביירן, דבי הארי, טום וורלין, ריצ'ארד האל (Hell) ודייויד ג'והנסון (New York Dolls), והכל בהגשתו הרדיופונית של ג'ון פיל; תאווה מושלמת להיסטוריונים של הרוק.
מיד אחר כך עלתה הסדרה המוזרה אך המרתקת "המלך והבורגר", שעסקה בהרגלי האכילה של אלביס פרסלי מהימים בהם היה צעיר נאה וחטוב ואכל את האוכל הדרומי שאמא הכינה לו (הרבה בטטות), ועד לימים בהם התנהל בכבדות, טרף צ'יזבורגרים ואת הכריך המפורסם ביותר שלו: לחם מטוגן עם חמאת בוטנים ובננות.
התוכנית נפתחת בחבורת חקייני אלביס, שאוכלים המבורגרים על סט דמוי הארוחה האחרונה של ישו, וממשיכה בראיונות סהרוריים עם הטבחית שלו ועם בעלי מזנונים ומסעדות שהאכילו את אלביס לאורך השנים. המלך, כך מסתבר, מעולם לא אכל דבר שלא הונח בין שתי פרוסות לחם או לחמניה; הוא טס פעם במיוחד לדנוור כדי לאכול סנדוויץ' גדול במיוחד שהיה חביב עליו והוסע אליו לשדה התעופה על ידי בעלי המזנון, שהפכו לדבריהם "מפורסמים לשניה". אלביס היה מופת לאמריקני קרתן ודרומי ללא שום גינוני אוכל, מלבד האוכל עצמו. הוא העסיק את עצמו בעשרות דיאטות שמעולם לא הצליחו, ודחס כמויות בלתי אפשריות של כדורים מסוגים שונים.
אחרי התוכנית הוצאתי את אחד הספרים היותר טובים שנכתבו אי פעם על המיתוס של המלך, "Dead Elvis", מאת המבקר האמריקני גרייל מרקוס. הספר עוסק באמנות שנוצרה לאחר מותו, בסיפורים המופרכים על היותו בחיים, בעיתונות הזבל האמריקנית שאחת לכמה שנים מבשרת על הימצאות פסל של המלך על המאדים (למשל), בשירים בהם הוזכר. באחד העמודים צורפה תמונת העטיפה של אחד הסינגלים של הסקס פיסטולס, עליו תמונה של המבורגר ועליו כתוב: וישס בורגר, שמשמעותו גם בורגר מרושע וגם מעין תזכורת לסיד וישס המנוח. את העטיפה, כמו את רוב העטיפות של הפיסטולס, עיצב ג'ימי ריד, האיש שתקע למלכה הבריטית סיכת ביטחון באף ומציג בספר תיאוריה מוזרה על חבורת אייקוני רוק ותעשיית המוסיקה, שניזונים מהמבורגרים שנעשו מגופות של כוכבי רוק מתים.

הבלדה על שלבי לין

ואם אנחנו כבר בדרום ארה"ב ובתעשיית המוזיקה ושבוע אחרי טקס הגראמי, שהפתיע גם השנה בנתק שבינו לבין העולם, הרי שלפחות בתחום אחד היה בו עניין מסוים: תגלית השנה, שלבי לין. אני לא מתכוון רק למחשוף הנפלא שלה, אלא לעובדה שלפעמים גם אנחנו מנותקים ממה שקורה במוזיקה האמריקנית שלא מוגשת לנו באמצאות ה-MTV, ותחנות הרדיו המוגבלות שלנו.
שלבי לין היא שם חדש גם עבורי. לדעתי, למעט גל אוחובסקי, אף אחד לא הזכיר אותה השנה, למרות שבארה"ב היא זכתה להצלחה גדולה מאוד ובכמה מקרים הוכתר אלבומה השישי, "אני שלבי לין", כאלבום השנה. לפעמים די במראה של זמר או זמרת כדי לקבוע שלפנינו סיפור רוק שיכול להתפתח באופן מעניין.
לין, 31, נראית ונשמעת כמו נערה דרומית שעברה הרבה בחיים; אחת שסבל חרוט לה על הפנים ואפילו ברגעי האושר הגדולים שלה היא לא מצליחה ממש לשמוח. רצתי מיד לאתרים הרבים שכבר יש לה, ואכן, כצעקתה. הבחורה נולדה באלבאמה, גדלה בקראוון וסבלה בילדותה יסורים ששמורים לזמרות קאנטרי מהסוג שאחר כך עושים עליהן סרטים, כמו "בתו של כורה פחם" ו"חלומות מתוקים". שלבי מתגלה בראיונות כאשה שקורצה מהחומר שממנו נבנות אגדות רוק. היא מעשנת, שותה, נוסעת בקאדילק ענקית מודל 1968 וגרה במדבר. היא אחת שמגורשת ממקומות בגלל התנהגות לא נאותה, ולא מתביישת לספר על זה בראיונות. והמוסיקה? תערובת של סול, גוספל, קאנטרי ורוק דרומי, מעין גרסה מעודנת ליצרים המתפרצים של ג'ניס ג'ופלין, ולטעמי מזכירה מאוד את כוכבת העבר בובי ג'נטרי (שזו כבר ממש גלישה לשנים שמהן אין לי כמעט שום זיכרונות חוץ מקולות עמומים בטרנזיסטור נתון בנרתיק עור).
אז יש לנו כוכבת חדשה לענות בה, ומצחיק להמליץ עליה, מפני שתעשיית המוזיקה כבר עשתה זאת לפנינו. נותר רק להמתין ולקוות שהיא תמשיך בקריירה מרתקת, הפנים שלה אומרות לי שכך יהיה.

שיעור מאלף ברוקנרול

למעשה כאן המקום לסיים, אלא שכפי שהיה צפוי, אסור היה לי להתעסק עם רוק כבד בשבוע שכבר, מפני שיש לו אוהדים יותר קנאים מהחוליגנים על הטריבונות של בית"ר ירושלים. אז למעריץ המאוכזב של סגול כהה, שקבל מדוע אני כותב על שישה חברים בעוד שבלהקה יש רק חמישה – התשובה היא כדלקמן: בסידרה, שעליה כתבתי, ראיינו את דייב קוברדייל וטוני איומי (הגיטריסט של "שבת שחורה") ולא ראיינו את ריצ'י בלקמור (הגיטריסט של "סגול כהה"), כך שבחשבון פשוט, חסר אחד מסגול כהה שאיני יודע מה מצב השיער שלו ונוספו שני גברים מעל גיל חמישים שמצב השיער שלהם נהדר. עניין מתמטי.
ובאשר לרוק כבד, ממש לא משנה אם אני אוהב אותו או לא (יש תקופות שכן ויש שלא, ככה זה כשיש לך הרבה דיסקים ותקליטים), העובדה היא שהרוק הכבד סיפק ומספק את האגדות הנפלאות ביותר, ודי אם אזכיר את השבוע בו ראיתי יום אחר יום את הסרט "ספיינל טאפ" ואחריו את ההופעה של "איירון מיידן". תאמין לי, המעריץ מבת ים, זה היה שיעור מאלף ברוקנרול שלא אשכח לעולם, ועכשיו גם אתה.