ביקורת סרט - "הצלילה": כישרון מתפרץ
יונה רוזנקיאר לקח על עצמו משימה לא פשוטה: לכתוב ולביים את סיפורו כחייל לשעבר עם פוסט-טראומה וללהק את אחיו לתפקידים הטעונים בסרט. הוא עמד בה בהצלחה, ו"הצלילה" הוא סרט ביכורים עמוק ומפתיע
דמותו הנעדרת של האב ליוותה לא מעט סרטים ישראליים בעשור הנוכחי וזה שלפניו. בעקבות החוויה הטראומטית של אובדנה נקלעו בני המשפחה הנותרים למצב של חוסר תפקוד, שלאחריו הם חוו רגע מכונן של גאולה. "כנפיים שבורות" (2002) של ניר ברגמן היה הראשון מבין הסרטים הללו, ואחריו הגיעו, רשימה חלקית בלבד, "מדורת השבט", "איים אבודים" ו"שנת אפס".
עתה מצטרף אליהם "הצלילה", סרט הביכורים המרשים של יונה רוזנקיאר, ששייריו של האב הנעדר מרוכזים בו בצידנית. אבי המשפחה, ברנרד, מת ותרם את גופתו למדע ועתה, שנה אחרי לכתו, מגיעים שרידיו אל משפחתו בקיבוץ על גבול לבנון על מנת שיובאו לקבורה. לרגל ההלוויה המאוחרת מתקבצים שלושת הבנים - איתי (יונה רוזנקיאר), יואב (יואל רוזנקיאר) ואבישי (מיכה רוזנקיאר), שלושה אחים שמגולמים, כפי שאפשר להבין, על ידי הבמאי-תסריטאי ואחיו במציאות.
יואל רוזנקיאר: "ניסיתי לא לחשוב שאני מגלם את אח שלי, זו משקולת כבדה מאוד"
הימים הם ימי מלחמת לבנון השנייה, ומרבית בני הקיבוץ ברחו מחמת האזעקות. הקשישים שנותרו מאחור מתעקשים שצופרי האזעקות יוותרו כבויים כדי שלא יפריעו למנוחתם. אל תוך הסביבה הסוריאליסטית הזו מגיע אבישי להלוויית האב, רגע לפני שהוא עתיד לצאת ללבנון, חסר ניסיון קרבי של ממש ("איך יודעים שיורים עליך?", הוא תוהה אצל אחיו הבכור). מגיע גם יואל, רב-סרן הלום קרב שניתק כל קשר עם משפחתו מסיבות שיובהרו בהמשך. בקיבוץ הם פוגשים באיתי, האח הבכור והסאדיסט שמתעמר באח הטראומטי בעודו מנסה להחדיר אומץ וגבריות באח הצעיר.
הצלילה שאליה מתייחס שם הסרט היא אל מעמקי מערה תת-ימית בראש הנקרה, שבה ביקש האב בצוואתו להניח חלק ממנו. זהו גם טקס מורבידי שאמור לאחד בין האחים ולשמש מבחן גבריות עבור אבישי. הדמויות הנשיות בסיפור המשפחתי-גברי הזה נותרות שוליות, אך מאופיינות אף הן בקשיחות. אלו הן הדודה (מיקי מרמור), אחות האב/בעל, ואם המשפחה (קלאודיה דוליצ'י) שעובדת היותה איטלקייה דווקא נותרת תמוהה.
על פניו, עוסק "הצלילה" במאצ'ואיזם ובמיליטריזם המזוהים עם הגבריות הישראלית. ואולם, נדמה שהגדרתו כעוד סרט הבא לבקר את המושגים השגורים הללו לוקה בקריאה פשטנית ומידית שלו. לא בטוח שכל סרט שמישהו בו עוטה מדי צה"ל ושגיבוריו הם גברים שבורים, בהכרח מזמין דווקא פרשנות ביקורתית מעין זו.
לעוד ביקורות קולנוע:
אדרבא, זהו סרט שמציב במרכזו את התא המשפחתי כשדה קרב. ואמנם, אחת הסצינות המרכזיות בו היא זו שבה מנהלים ביניהם שלושת האחים קרב ברובי צבע, "פיינטבול", בתוך חלל נטוש. המשחק האלים מקבל מהר מאוד צביון של סרט אימה. בסצינה אחרת יוצאים האחים לצוד חזיר בר, ובסופה נתבע האח הצעיר להחדיר את ידו אל תוך קרביה של החיה המתה. האסוציאציה המינית והמיתית הנלווית לסצינה היא זו של סיפור חניכה קדום.
הצלילה עצמה, אל תוככי המערה, שם יש להניח שריד מן המת, מזכירה אף היא טקס פולחני-קדמוני. החיבור הזה שבין המיתי והמשפחתי הוא שמעניק לסרטו של רוזנקיאר את ייחודו, והופך אותו ליותר מאשר קינה לגבריות הצבאית.
יתר על כן: מעטים הם המקרים בתולדות הקולנוע בכלל, שבהם גילמו אחים את עצמם במציאות (מקרה נדיר שכזה נרשם בסרטו של תום שובל, "הנוער", מ-2013, שבו כיכבו האחים דוד ואיתן קוניו). הצפייה בשלושת האחים לבית רוזנקיאר ובדינמיקה ביניהם על המסך מטעינה את הסרט במידה של אינטימיות, פנטזיה ואימה. אינטימיות – משום הקרבה המשפחתית; פנטזיה – משום שהאח יואל מגלם למעשה את דמותו של יונה, שכיוצר הסרט בוחן את הפוסט-טראומה שלו עצמו דרך העברתה לאחיו; ואימה – משום שמערכת היחסים בין השלושה נעה מאלימות לטירוף, ובחזרה.
"הצלילה" הוא, אם כן, סרט משפחתי ביותר ממובן אחד. העובדה הזו הופכת את עיסוקו בטראומה ואשמה לבעל ממד טיפולי אך גם חושפני מאוד, לעיתים פרוורטי. יש בו רגעים סוריאליסטיים, כמו זה שבו גמד אומר קדיש מול הצידנית שבה מונח מה שנותר מהאב – אך הצחוק שסצינה דוגמת זו מעוררת אינו תוצאה של הומור שחור גרידא.
"הצלילה", שהופק על ידי ביה"ס לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב (גילוי נאות: אני מלמד שם), הוא סרט שנע ביעילות בין טונים משתנים. בעיקר הוא מגביל עצמו להתבוננות בדינמיקה שבין האחים ופחות מזה למהלכים עלילתיים. נדמה כאילו המבנה הנרטיבי שלו משוחרר, פרום – והדבר רק מדגיש את התחושה שלאף אחד מהאחים אין במה להיאחז. זו גם הסיבה שהסרט נפתח ומסתיים באופן כאילו שרירותי. זהו סרט שבו אף אחת מהדמויות לא חווה גאולה או שינוי של ממש.
לעיתים נדמה שרוזנקיאר, הבמאי-תסריטאי, קצת נהנה יותר מדי מדמות האח הסדיסט שהוא עצמו מגלם. גם אם אפשר להבין את מניעיה של הדמות הזו - מעט רוך ועדינות היו מעניקים לה מורכבות רבה יותר. ועם זאת, קשה שלא להתפעל מסרט הביכורים הזה, שזכה אשתקד בפרס הסרט המצטיין וכן בפרסי המשחק (לכל שלושת האחים-שחקנים) בפסטיבל ירושלים, ומהכישרון הרב המופגן בו. רוזנקיאר נטל על עצמו משימה לא פשוטה: לכתוב ולביים את סיפורו וללהק את אחיו לתפקידים הטעונים. הוא עומד בה בכבוד רב.
