ליגת הקיסוס
התשובה הכי טובה למלחמה של ממשלות העולם בסמים במאה השנים האחרונות הייתה ועודנה מוזיקאים מוכשרים שמעשנים את ההשראה שלהם ולא פוחדים לדבר על זה
לגליזציה לצריכת פנאי, לגליזציה לצרכים רפואיים, דה קרימינליזציה והפחתת ענישה — בעשור האחרון שינה העולם מקצה לקצה את הגישה שלו לוויד. אפילו ישראל השמרנית החלה לצעוד בכיוון הנכון, גם אם אנחנו עושים שני צעדים קדימה ואחד לאחור, כנראה כי התרגלנו מההורה.
גורמים רבים תרמו להתקדמות הנוכחית בחופש להתחשגז, למשל האיכויות הרפואיות של הצמח או אינטרסים קפיטליסטיים גרידא, אבל עשב השדה לא יכול היה להגיע למעמדו החוקי והתרבותי ללא ניצחון חשוב במיוחד בזירת תודעת הציבור. אל מול אלפי קמפיינים ממשלתיים שנועדו להפחיד, למריחואנה לא היו תקציבי פרסום או יועצי תקשורת.
כל מה שהיה להם זה כמה סטלנים עם כישרון מוזיקלי שהפיצו את הבשורה מהר יותר משתוכלו לומר מרי ג'יין. בעצם, רק בזכות המוזיקאים אנחנו בכלל מכירים את הסלנג מרי ג'יין (האזינו בפלייליסט המצורף).
המוזיקה נמצאת בחזית המאבק לעשן בחופשיות כבר יותר ממאה שנה. ברור, היו מוזיקאים שעישנו אפילו מאות שנים לפני כן, אבל הסצנה המוזיקלית הראשונה שאימצה את המריחואנה (או כפי שכונה דאז, ריפר) בתור דרך חיים הייתה סצנת הג'אז הראשונית של ניו אורלינס.
עוד לפני שג'אז נקרא ג'אז, מוזיקאים מקומיים היו מופיעים בבורדלים של סטוריוויל, מחוז האורות האדומים שפעל בניו אורלינס בראשית המאה ה־20. מכיוון שנאלצו לנגן מוזיקת רקע למעשי הזימה שעות ארוכות במיוחד, הם אימצו הרגלי עישון כתחליף לשתיית אלכוהול. הריפר עזר להם לג'אמג'ם בלי להשתעמם ולהימנע מלסיים את הלילה מחובקים עם אסלה.
ההרגל התגלגל גם לדור הבא של מוזיקאי הג'אז, אלה שהתפרסמו ברחבי הארלם, ומשם לעולם. הם בתורם הפיצו את הבשורה אפופת העשן לקהל באופן מקודד, פחות או יותר. וויד היה נושא קבוע בשירי ג'אז משנות ה־30: קאב קאלווי, ההשראה הוויזואלית ואביהם המאמץ של האחים בלוז, שר ב־Reefer Man על איש שמביא כיף לכל מקום שאליו הוא מגיע.
אנדי קירק התמרמר בשיר All the Jive is Gone על כך שהוא צריך להסתפק בג'ין כי נגמר כל הג'ייב (עוד כינוי מאותם הימים לצמח). Here Comes the Man with the Jive של סטאף סמית הוא כולו שיר הלל לדילר מאוד ספציפי — מז מזרו, נגן קלרינט יהודי שמכר וויד לכל חבריו המוזיקאים והפך לאחד הסוחרים הגדולים בניו יורק. למעשה, החומר שלו היה כל כך טוב, עד שבמשך תקופה ארוכה הפך שמו לכינוי הרווח בעיר לריפר איכותי. איש מדהים, באמת.
כאן למעשה החל סצנריו שעוד יחזור על עצמו בהמשך: על כל תנועה מוזיקלית שמקדשת את הפאף יהיה איש ממשל שיתקוף חזרה, לרוב באמצעות חקיקה. עבור הג'אז היה זה הארי אנסלינגר, ראש הסוכנות הפדרלית לנרקוטיקה.
אנסלינגר הוא אבי האיסור על מכירת וויד וצריכתו בארה"ב שנכנס לתוקפו ב־1937, וחתיכת טינופת גזענית. כך, למשל, התעקש להתייחס לצמח בשמו המקסיקני מריחואנה, ולא קנאביס, במטרה להפחיד את הציבור האמריקאי — רגע אחרי גל הגירה מקסיקני בראשית המאה.
"המוזיקה השטנית, ג'אז וסווינג, נובעת משימוש במריחואנה", הוא אמר כחלק מהצידוקים להפללת הצמח, "והמריחואנה גורמת לנשים לבנות לחפש מערכות יחסים מיניות עם שחורים ובדרנים".
הוצאת החומר מהחוק לא גרמה למוזיקאים להתחבא. אם כבר, אז להפך. לואי ארמסטרונג כתב למנהל שלו, לאחר שנעצר מחוץ להופעה בלוס אנג'לס על עישון (ושוחרר לאחר יום, כי השופט היה מעריץ): "תדאג לכך שאקבל אישור מיוחד לעשן כמה ריפר שאני רוצה, מתי שארצה, או שאיאלץ להניח את החצוצרה".
ב־1943, שבועיים אחרי שאנסלינגר הכריז שהוא עומד לרדוף אחר מוזיקאי ג'אז שמעשנים מריחואנה, פאטס וולר הקליט גרסה משלו ל־You're A Viper
(The Reefer Song) עם עקיצה סרקסטית לעברו של הסוכן הפדרלי. הוא גם זרק התייחסות לסוחר שלו, שמספק לו "מייטי מז".
כן, אותו מז מזרו, שהיה גם הסוחר של ארמסטרונג, אגב. איש מדהים. כשהוא נאסר באשמת מכירת סמים הוא שלח מכתב למנהל הכלא והתלונן שהוא רשום בטעות כאדם לבן, מה שהסתיים בהעברה לאגף האפרו־אמריקאי. זה כבר לא קשור, אבל וואו, מדהים.
האיסור על השימוש הצליח לנגוס בשוליים של התופעה, אבל גם חקיקה לא יכולה לעצור רעיון. המריחואנה הפכה במהרה לסמל של תרבות הנגד, ראשית דרך דור הביטניקים של שנות ה־50 (שהושפעו, אגב, מתפיסותיו החתרניות של מז מזרו לגבי גזע).
משם היא התגלגלה להתפוצצות ההיפים של הסיקסטיז. הפעם היה קשה יותר להסית נגד המשתמשים (למרות שבהחלט ניסו) מכיוון שמעשני הקנאביס של הדור הזה היו הילדים הלבנים והטובים של אותם אזרחים שמרנים שפחדו ממנו.
מה שהיה בעבר נחלתם של מוזיקאים שחורים חסרי זכויות מהדרום התפשט למוזיקאים הלבנים שרצו להידמות להם, ומשם לשאר העולם. הדוגמה הכי מובהקת לזה היא מפגש פסגה בין בוב דילן לביטלס, שהתקיים ב־28 באוגוסט 1964 במלון דלמוניקו בניו יורק.
דילן הזמין לסוויטה מריחואנה ומסטל את הביטלס בפעם הראשונה בחייהם, פעולה שתשנה את המוזיקה שלהם, והמוזיקה המודרנית, לעולמי עד.
ושוב, כמו בשנות ה־30, הסצנריו חזר. ההיפים והמריחואנה הפחידו את הממשל — בעיקר על רקע ההתנגדות למלחמת וייטנאם — וניקסון פצח ב־1970 ברצף פעולות וחקיקה שנודעו בשם "המלחמה בסמים". גם הפעם המוזיקאים לא מצמצו.
במהלך הסבנטיז אפשר היה למצוא התייחסויות למריחואנה כמעט בכל ז'אנר, מההבי מטאל הראשוני של בלאק סאבת' ועד לקאנטרי המתקתק של ווילי נלסון (בתמונה). בנוסף, ז'אנר חדש שהגיע מהקאריביים סחף את בריטניה, ואז אמריקה, לתוך אווירת הגאנג'ה שחרת על דגלו. הראגיי הפך למוזיקה האולטימטיבית עבור הסטלן הממוצע, עם מקצבים איטיים וסאונד מפוקפק שמשתלב עם העישון באופן אידיאלי. אינספור המנוני שלום, אחווה ושאכטה הפיצו את הבשורה של הצמח הקסום.
למעשה, התפוצצות תרבות הוויד של שני העשורים האלה העלימה קצת מהקסם והמסתורין סביב הסם. האייטיז היו עשור של סמים קשים וממכרים בהרבה, עם הרים לבנים של קוקאין עבור העשירים וגבישי קראק קוקאין עבור העניים שהיו ברובם, איזה צירוף מקרים, שחורים.
מגפת הקראק היכתה באופן מחריד ולא פרופורציונלי באזורים אורבנים ובמיעוט האפרו־אמריקאי, דבר שתדלק ז'אנר אמנותי חדש וזועם במיוחד שנולד בסבנטיז, חיפש את עצמו במהלך האייטיז ומצא מלוכה בניינטיז — ההיפ־הופ.
הראפרים של הניינטיז אמנם סחרו בקראק וקוק כדי לשרוד, אבל היללו את הוויד כחלופה לכל החרא האחר שהסתובב ברחובות שלהם. אמנים כמו רדמן ומת'הוד מן, סייפריס היל וסנופ דוג החזירו את הקוליות לעישון — וחשוב מכך, החזירו אותו כסמל ליצירה משוחררת ופורצת דרך שלא במקרה הגיעה מצאצאיהם הרוחניים של אותם נגני ג'אז.
הם הדליקו ג'וינטים בטלוויזיה, איגדו תחתיהם סטלנים למופעי מחאה וגררו את הוויד לתוך המיינסטרים האמריקאי יחד איתם. אלוהים אדירים, בימינו סנופ דוג כבר מעשן את הקרוניק שלו (כינוי שהוא המציא) עם מרת'ה סטיוארט.
זה לא היה מיידי, אבל תרבות הנגד והאלטרנטיב הדומיננטית של שנות ה־90 הפכה את הקנאביס מאקט חתרני לפעולה סטנדרטית, יומיומית אפילו. עד סוף המילניום החלה להשתרש התפיסה שלא רק נגני הג'אז השחורים, ההיפים המלוכלכים או אפילו הראפרים הקשוחים מעשנים. גם אנשים סו־קולד נורמטיביים הודו סוף־סוף שהם סוגרים יום עם קטנה.
זה לא מנע מהממשל להמשיך לקדם חוקים שיקשו על המעשנים, אבל לאט־לאט החלו שם להבין שהם מפסידים במלחמה בסמים. למעשה, מעשני הסמים כבר כל כך לא פחדו מהממשלה, שהם החלו להיות המבקרים של עצמם. להיט כמו Because I Got High, שעוקץ עם קריצה הומוריסטית את הסטלנים עצמם, לא יכול היה להצליח אם עישון מריחואנה לא היה הופך לנורמלי.
עם כניסת חברות מסחריות לתחום, תעשייה שמגלגלת היום מיליארדים באופן חוקי, הלגיטימציה של הוויד כבר כמעט לא מוטלת בספק. זה מתבטא גם ביחס של מוזיקאים לצמח, כשכוכבי פופ כמו ג'סטין טימברלייק, מיילי סיירוס וריהאנה מתהדרים בג'וינטים שמנמנים כאקססורי.
הראפרים שקידמו את הוויד בהתרסה בניינטיז כיום מחזיקים במותגים של כלי עישון וזני מריחואנה שקרויים על שמם. מז מזרו בטח היה גאה. כל מאבק חברתי זקוק לפסקול, אבל בכל הנוגע לקנאביס — או ריפר, מריחואנה, מרי ג'יין, מייטי מז, ג'ייב, גאנג'ה, גראס, קרוניק — הפסקול היה המאבק עצמו.
אילולא אותם מוזיקאים היו נושאים את הדגל עם העלה המפורסם, לא היינו יכולים לדבר בכזו ישירות על וויד. בטח היינו צריכים להמשיך לקרוא לו ג'ינג'ר.
פססט, יש לנו כיוון לפלייליסט ירוק בשבילכם
Cab Calloway -
The Reefer Man
שיר הלל לדילר שמביא ריפר שיגרום לכם לשכוח מה־KKK.
Stuff Smith - Here Comes the Man with the Jive
מאזינים תמימים חשבו שהשיר הזה הוא פשוט על איש עם אנרגיה טובה, אבל רק הסטלנים ידעו שאנרגיה טובה מגיעה בשקית.
Fats Waller - You're A Viper (The Reefer Song)
וייפר: כינוי נפוץ לסטלן בימי הג'אז הראשונים. אולי כדאי להחזיר את הכינוי, בהתחשב בכל הווייפורייזים בסביבה.
Bob Dylan -
Rainy Day Women #12 & 35
"כולם חייבים להתמסטל", צעק בוב דילן. ובכן בוב, כמעט כולם הקשיבו.
The Beatles - Got to Get You into My Life
הקסם של הביטלס היה תמיד להסתיר את החיבה שלהם לוויד בשירי פופ־אהבה מתקתקים. שיר האהבה הזה, כפי שהודה מקרטני שכתב אותו, הוא בכלל שיר אהבה לשאכטות.
Black Sabbath -
Sweet Leaf
מישהו מופתע שאוזי עישן סמים ואז כתב עליהם שירים כאילו זו אישה אבל בעצם זה היה על וויד? יופי, ככה חשבנו.
The Steve Miller Band -
The Joker
כשיוצרי קולנוע רוצים להציג את זוועות המלחמה של וייטנאם, הם שמים ג'ימי הנדריקס. כשהם רוצים להראות ג'וינט מכוער שנשרף מגעיל, הם שמים את הקלאסיקה הזו.
Toby Keith - I'll Never Smoke Weed with Willie Again
זה לא שיר של ווילי נלסון על וויד, אלא שיר של כוכב הקאנטרי טובי קית' על הוויד של ווילי נלסון. אתם יכולים לנחש משם השיר עד כמה חזק הוויד של ווילי.
Rick James - Mary Jane
"אני מאוהב במרי ג'יין, היא הדבר העיקרי שלי/ היא גורמת לי להרגיש טוב, היא גורמת ללב שלי לשיר". מישהו יכול לנחש למה ריק ג'יימס התכוון?
Peter Tosh - Legalize It
ההמנון הישיר ביותר למען לגליזציה לא רק מצמיד מקצב ראגיי מדבק לראש, אלא גם מונה חלק מהיתרונות הרפואיים של הצמח.
Sublime -
Smoke Two Joints
קאבר של להקת הסקא־פאנק סאבליים לקלאסיקת ראגיי של להקת דה טויז ושיר הלל לבטלנות הסטלנית שאפיינה את הניינטיז.
Cypress Hill -
Hits from the Bong
רק שיר שמתחיל בהורדת ראש שכזו ומכיל בייסליין מושלם ואת הקול המאנפף של בי־ריל יצליח לתאר את חוויית ההתמסטלות האולטימטיבית.
Redman - Smoke Buddah
רדמן מסמפל את שיר האהבה למרי ג'יין של ריק ג'יימס, אבל לא צריך להסוות את זה מאחורי כינוי של אישה. לא, הוא יכנה את הוויד על שם בחור שמן וקירח.
Luniz – I Got 5 on It
שיר הסמים שאף אחד לא מבין שהוא על סמים עד שהוא מבין שהוא על סמים. מי היה מאמין שיש שיר על התארגנות ותיאומי תשלום.
Snoop Dogg & Wiz Khalifa - Young, Wild and Free
שני דורות של שדלני וויד מתאחדים בהמנון וויד עדכני לימינו. אח, להיות זבוב על הקיר במפגש הזה ולהתמסטל עד המוות.
Afroman - Because I Got High Positive Remix
כמעט 15 שנים אחרי ששחרר אותו לראשונה, הסטלן החמוד אפרומן חוזר ללהיט הכמעט יחיד שלו כשהפעם הוא מתאר את כל הסגולות החיוביות של הצמח, כמובן שבחסות אפליקציית איתור חנות למריחואנה.
לפנייה לכתב/ת 
