ביקורת סרט - "החיוך האטרוסקי": את הנוסחה הזאת כבר ראינו
אב קשוח מסקוטלנד מגיע לבקר את בנו ונכדו בסן פרנסיסקו, שם הם לומדים להכיר את עצמם מחדש. את העלילה הזאת כבר ראינו, ובכל זאת, "החיוך האטרוסקי" הוא סרט חביב עם פוטנציאל לרגש. ויש גם קשר ישראלי
יש מעט מאוד קונפליקטים משומשים בקולנוע כמו העימות בין אב ובן שפנו לדרכים נפרדות. בנו של לורד הסית' שהפך לאביר ג'דיי בטרילוגיית "מלחמת הכוכבים", בנו של החזן שהתפקר והפך לבדרן ב"זמר הג'ז", הבן שהתרחק מאביו הגוזמאי אבל לומד להתפייס איתו ב"סיפורי דגים". הדוגמאות רבות מספור, אך מה שמשותף להן הוא תהליך ההחלמה שבנקודת הסיום שלו מצוי מות האב. לא פשוט לעשות סרט שיחזור לתבנית זו ויעשה זאת באופן שעוקף את מלכודות העובש.
"החיוך האטרוסקי" (The Etruscan Smile), הסרט החביב, אולי חביב מדי, של זוג הבמאים הישראלי מיכל ברזיס ועודד בן נון ("איה"), נסמך על נוסחה מוכרת היטב. הוא מבצע אותה באופן שעשוי לגעת בליבם של הצופים, אם כי לא בהכרח אלו שקראו את המקור הספרותי. הספר, ששמו כשם הסרט, נכתב לפני 35 שנים על ידי הסופר הספרדי חוסה לואיס סמפדרו. עלילתו מפגישה בין איכר מדרום איטליה, ובנו וכלתו הגרים במילאנו הצפונית. האטרוסקים שלטו באזור שאנו מכירים כמרכז וצפון איטליה בין המאה ה-8 ל-7 לפנה"ס, ולכן שם הספר היה קשור באופן ברור לטריטוריה בה התרחשה עלילתו. הסרט, לעומת זאת, הופך את האיכר האיטלקי לסקוטי, ומילאנו מוחלפת בסן פרנסיסקו. הפסל האטרוסקי שמעניק לספר את שמו נמצא גם בסרט, אבל נשתל בתוכו באופן מלאכותי. אני מתעכב על פרט זה בהיותו סימפטום לסרט בכללותו.
לעוד ביקורות קולנוע:
עיבוד קולנועי לספר לא חייב, כמובן, להישאר נאמן לכל תו ותג, אבל יש סיכוי לא מבוטל שצופים המצפים לעיבוד נאמן ימצאו את עצמם מופתעים למדי. כך למשל מערכת היחסים עם הבן נמצאת במרכז הסרט (להבדיל מזו עם הנכד התינוק), הוויתור על זיכרונות העבר שהיו נוכחים במקור הספרותי והאופן המאוד שונה שבו החולי מכרסם בגיבור (כאן הוא יותר מנשנש בעדינות). נדמה כי אף יותר מדינמיקת הקונפליקט/פיוס בין האב והבן, הסרט שואף בעיקרו להיות שיר הלל לחוסנה של גבריות מהסוג הישן, ולהיות מצע שיאפשר לשחקן הוותיק בריאן קוקס להרעיף על הצופים תועפות קסם מחוספס.
פתיחת הסרט מפגישה אותנו עם רורי מק'ניל (קוקס), איש זקן וחסון החי על אי בשרשרת האיים ההיברידיים (מול החוף הצפון מערבי של סקוטלנד). הוא קם לרחצת בוקר בעירום במים הקרים, אחר כך חוטב עצים ובלילה הולך לפאב המקומי שבו הוא מתעמת עם קמבל, נצר אחרון ליריבות משפחתית רבת דורות. למחרת היום רורי אמור לנסוע מטעמים בריאותיים לסן פרנסיסקו, ולכן אנו זוכים להדגמה תמציתית של החולי שלו באמצעות רגע של חולשה. זה מספיק כדי שנבין לאן זה הולך, אבל החולשה לא תחזור על עצמה יותר מדי פעמים במהלך הסרט. ברובו המוחלט הגיבור ימשיך להפגין חוסן מרשים לאדם בגילו ובמצבו הבריאותי.
רורי נוחת בסן פרנסיסקו, מגיע לדירה ברב הקומות שבו חיים בנו איאן (ג'יי ג'יי פילד) – שאותו לא ראה מזה 15 שנים, כלתו אמילי (ת'ורה בירץ) והתינוק ג'יימי. איאן הוא סו-שף המתמחה במזון מולקולרי, בעוד אביו נראה כמו אדם שטורף שני קילו "האגיס" לארוחת בוקר. אמילי היא אשת עסקים צוננת, שבמקום לסמוך על האינסטינקטים האימהיים חרדה מפני כל סטייה מההנחיות המקצועיות ששיננה לטיפול וטיפוח התינוק. הדיכוטומיות מאוד ברורות, כמו גם העמדה של הסרט לגבי דרך ההתנהלות הנכונה יותר.
בין האב לבן יש ריחוק שנוצר בשנים הרבות בהן לא נפגשו, ובהבדלי האופי הניכרים בין השנים. אבל מחלתו של האב תיצור בהדרגה אפשרות לתיקון ביחסים. פרנק (טריט וויליאמס) אביה העשיר של אמילי מציע לאיאן לפתוח מסעדה שבה יוכל להכין את האוכל המתוחכם יתר על המידה שלו. ברור כי זו הצעה שאינה ניתנת בתום לב וכזו שתכלא את איאן בכלוב זהב.
יש שלוש מערכות יחסים מרכזיות בעלילה. זו של רורי מול בנו, והתהליך אותו הם יעברו מנקודת המוצא המרוחקת. זו של רורי מול נכדו, שאמורה להוציא מהגבר הזקן סוג של רכות המתפתחת באופן מידי (לא מובן מאליו משום שעד למפגש בין השניים הוא לא ממש התעניין בילד ואפילו לא ידע את מינו). מערכת היחסים השלישית מתפתחת עם בעלת גלריה בשם קלאודיה (רוזנה ארקט), שחרף ההבדלים התרבותיים, פערי הגיל ומצב בריאותו, נופלת בקסמו של רורי. אנו אמורים להבין כי בעברו רורי היה אדם לא קל, אך בסרט אפילו הזעף שלו לא מאיים, ורוב הזמן הוא שופע קסם. כל מערכות היחסים הללו מציעות מגוון רגעים צובטי לב שהתסריט נע לקראתם מבלי לסלול את מלוא הדרך הנדרשת כדי שהם יהיו מוצדקים לחלוטין.
הסרט מבוסס על נוסחה תסריטאית שמרנית. ברור איזה תפקיד יש לכל דמות שאיתה רורי מקיים מערכת יחסים משמעותית, וכיצד תתפתחנה כל אחת ממערכות יחסים אלו. לכל אחת מהן רורי יביא את הערכים של התרבות הסקוטית המסורתית - בין אם זה הניעור הנדרש לבן, מורשת השפה הגאלית שהסב יותיר לנכדו, או הקסם של גבר בגברים בעיר שהדימוי הגברי הוא אחר לגמרי. הצילום נאה (חוויאר אגירסארובה) באופן שבו הוא נע בין הטריטוריה הטבעית-פראית והעירונית-מלוטשת. המוזיקה שבלונית בשאיפתה לנקד כל רגע ברגשות ברורים שאף צופה לא יוכל לפספס. נדמה שהסרט היה נשכר מקצת פחות לחץ רגשי ממוקד מטרה על הצופים. "החיוך האטרוסקי" זהיר וצפוי מדי ובכל זאת בעל פוטנציאל לרגש.
