ההורים מחו ברחובות: "יש טרור במקום שצריך להיות הכי מוגן"
אלפי הורים יצאו לרחובות ודרשו שהמדינה תיקח אחריות על החינוך לגיל הרך. שני קירמה מירושלים סיפרה בדמעות: "גם אני חשבתי שלי זה לא יקרה. שמנו מצלמות וכשנחשפנו להקלטות, התהפך עלינו עולמנו". יאיר, אב לילד בן שנה וחצי, הפגין בחיפה והפציר בהורים לוודא שאין חבלות על גוף הילדים
אלפי ההורים שהפגינו אתמול (א') במחאה על היעדר הפיקוח במסגרות החינוך לפעוטות לא מתכוונים לוותר. "אנחנו צריכים להילחם, ולדאוג שכל העולם ירעד", אמרה ל-ynet שירה שמיר, שהפגינה מול מעון ראש הממשלה בירושלים. שני קירמה משכונת הר חומה בירושלים סיפרה בדמעות: "גם אני חשבתי שלי זה לא יקרה. אבל הייתה לי תחושת בטן שמשהו קורה בגן של הבת שלי ושמנו מצלמות. כשגילינו התהפך עלינו עולמנו. מאז האירוע אין לנו לא יום ולא לילה ואנחנו עובדים על השיקום הנפשי שלנו ושל הילדים".
ההפגנות יצאו לדרך שעות לאחר הגשת כתב האישום נגד כרמל מעודה, שבו מיוחסת לה התעללות קשה בפעוטות בגן שניהלה בראש העין. אחד השינויים המרכזיים שדורשים ההורים הוא העברת הפיקוח על החינוך לגיל הרך ממשרד העבודה והרווחה למשרד החינוך.
שמיר, אם לשני ילדים, הוסיפה: "מאז שראיתי את הסרטון של כרמל מעודה, גם ההורים שחושבים שהילדים שלהם בידיים בטוחות - כבר לא בטוחים בזה. אני לא מצליחה לשמוח ושומעת גם מהורים נוספים שהם כל היום בוכים. אני לא מצליחה להבין איך בחורה בת 25 הרסה לילדים תמימים את החיים שלהם".
שירן יחיא, אם לילדים, וממובילות המחאה מול מעון ראש הממשלה אמרה: "אנחנו מפקידים בידי המטפלות והגננות את הדבר הכי יקר לנו, ובסוף במקום שאמור להיות הכי מוגן, מאחורי השמות "מאשה ודב", "הקטנטנים של יעל" - השמות הכי מתוקים ויפים לגנים, מתנהל טרור. אם מטפלת דוחפת מגבת לפנים של ילד שלא רוצה לאכול וחונקת אותו, זו לא התעללות אלא ניסיון לרצח. אנחנו רוצים ענישה משמעותית, ועונש ראוי".
בשלב מסויים החל עימות מילולי בין מארגנות ההפגנה לבין השוטרים שהבהירו להם כי אם ימשיכו לחסום את הכביש - הן ייעצרו. ימית אברמוב, אחת ממארגנות ההפגנה ענתה: "אדוני השוטר אתה מוזמן לעצור אותי. אם אתה עוצר אותי תעצור גם את המטפלת שהתעללה לי בילדים".
לאחר מכן פנתה אברמוב לראש הממשלה בנימין נתניהו: "יש לי תאומים מהממים - הם לא חלאה ולא זבל כפי שקראה להם המטפלת. הילדים שלי חוו טרור - לא התעללות ולא הזנחה, אלא טרור. עשו להם טרור שקט שאף אחד לא שומע. אדוני ראש הממשלה, היום בקפה דובשנית גינית את ההצתה של מעון המטפלת, אבל איפה היית כשנרצחה ילדה בת שנה? למה לא גינית את זה? כי אנחנו לא חשובים לך? אני יושבת מתחת לבית שלך - אז בוא תגיד לי למה".
דפנה אברהם מירון, אם לשלושה ילדים מכפר סבא, הגיעה לאחד ממוקדי המחאה הגדולים בצומת עזריאלי בתל אביב: "הכישלון הגדול של המדינה זה שהיא שכחה את גיל אפס עד שלוש. אני נלחמתי כדי להכניס את הילדים שלי למעונות מפוקחים. עשיתי סיבוב בגנים פרטיים וראיתי - כמה שהגננות היו נחמדות: אי אפשר לסמוך עליהן, אין עליהן פיקוח". היא הוסיפה כי "מה שהוציא אותי לפה היום היה המקרה של מעודה והזילות של דם ילדינו. אני מרגישה שכל מערכת אכיפת החוק לא שמה דגש על חסרי הישע - גם ילדים וגם זקנים. לאף אחד לא אכפת".
אריאלה גולדנשלוגר, אף היא אם לילדים, סיפרה: "אנחנו פה בגלל שהמצב בישראל הוא לא הגיוני, לא הגיוני שהמדינה לא לוקחת אחריות על פלח גיל של אפס עד שלוש, על תינוקות חסרי ישע. חופשת הלידה היא קצת מעבר לשלושה ארבעה חודשים ויש טווח שלם של שלוש שנים שילדים נמצאים תחת פיקוח של אף אחד. זה צריך להיות משהו שמוסדר על ידי החוק . זה לא קשור אלינו, זה קשור לעם שלם, זה קשור לדור שלם שנולד וזה שעוד לא נולד. אנחנו נלחמים פה על הילדים שלנו ועל הנכדים שיוולדו לנו".
מאות הורים חסמו את הרחובות במרכז הכרמל למשך שעה ארוכה. גם עוברים ושבים הביעו תסכול לנוכח אוזלת היד שמאפשרת - פעם אחרי פעם - אירועי התעללות במעונות היום ובגנים. "יש לי תינוקת מתוקה בת עוד מעט תשעה חודשים, שצפויה להיכנס למסגרת בספטמבר הקרוב, וכרגע לצערי אני לא רוצה לשים אותה בשום מסגרת", אמרה אחת המפגינות, ליטל אביב. "בשבועות האחרונים ההורים הצעירים עוברים תופת בלב. הרגשה של פחד, הרגשה של אימה, הרגשה של חוסר ביטחון. באיזו מדינה אני חיה? אני לא רוצה לחזור לעבוד. רוצה להיות בבית עם הילדה שלי. אני לא יכולה לסמוך על אף אחד. כל יום אני קוראת חדשות ואני בפחד מהותי. מועקה בלב. למה אנחנו צריכים לחוות את זה?".
הפתרון, לדעתה, נעוץ בהרתעה ופחות במצלמות והקלטות: "הרתעה, פיקוח בכל הגנים, בכלל הגנים, מפקחים שיגיעו, הכשרות לסייעות, הבנה של המערכת, עונשים וסנקציות חמורים".
יאיר רינגלשטיין הגיע להפגין עם הבן אוהד, בן שנה וחצי: "התחושות הן תחושות של בכי, כשאתה קורא את הדברים האלה, במיוחד כשיש לך ילד. קשה לסיים פיסקה אחת מהכתבה בלי להזיל איזו דמעה. זה כעס, ותסכול גם".
ברמה האישית איך אתם מוודאים שהמצב במעון של הילד טוב?
"אתה בא בבוקר, אתה רואה מי הבן אדם, מי הגננת, מי העוזרות גננות. אתה בא ביום יום, אבל אין אף פעם ודאות מוחלטת. לפחות עם אוהד, אנחנו סומכים על הגננות שלו. אתה רואה שהילד שמח, הילד שמח לבוא לגן, ושמח להגיע לגן ועצוב ללכת".
למרות זאת, יאיר רינגלשטיין אומר שיש לבדוק את גופם של הילדים בשובם מהגן כדי לוודא שאין חבלות, "האינדיקציה הכללית עם זאת, היא שילד שלא טוב לו בגן, לא אוהב ללכת בגן, זו השורה התחתונה".
לפנייה לכתב/ת 
