"מה אתם הייתם עושים?": עוד תוכנית נצלנית ומיותרת
עם אברי גלעד שמלהג בתפקיד חיים הכט וסצנות שנסחבות יותר מדי זמן, התוכנית שמכנה את עצמה "ניסוי חברתי גדול" עונה על תחושת המציצנות של הצופה. אנחנו, גיבורים מאחורי השלט, מכורים לתחושה הזאת
אז מה אתם הייתם עושים, בעצם? מה הייתם עושים אם עוד תוכנית נצלנית ומיותרת הייתה עושה את דרכה אליכם, בחסות הפריים טיים הישראלי העצל? ובכן, סביר להניח שכלום, כי מה כבר אפשר לעשות, חוץ מאשר להצביע בשלט. והאמת היא שאי אפשר להאשים אתכם אם תצביעו בעדה, כי בכל זאת, תוכניות כמו "מה אתם הייתם עושים?" ששודרה אמש ברשת 13 לא מגיחות מחלל ריק. הרי היא ושכמותה - "יצאת צדיק", למשל, ולא בכדי הנחה חיים הכט את גלגולה הקודם של "מה אתם הייתם עושים?" בקשת 12 – עונות על הצרכים המציצניים הבסיסיים ביותר שלנו, ומעניקות לנו את ההזדמנות לעסוק בתחביב האנושי העתיק מכל: להתעליין על אחרים. הסוד שלה טמון בכך שהיא נותנת לנו לעשות זאת ממרחק בטוח, שופט, ובסופו של דבר – אלוהים אדירים, התובנה הזו מדכאת - גם די ממכר.
הפעם זהו אברי גלעד הבלתי נלאה – אדם לכל עת ולכל חלטורה, כפי שהוא מוכיח בעקביות מעוררת הערכה – שמנחה במקום הכט. אבל העיקרון נותר אותו הדבר: במסגרת פורמט שנמצא איפשהו בין דוקו-ריאליטי לתוכנית מתיחות (היא מעדיפה את התואר "ניסוי חברתי גדול", עם זאת), מועמדות סצנות מבוימות המציבות דילמות מוסריות בפני עוברי אורח. מה הם יעשו אם יראו גבר מטפטף משהו לכוס של הדייט שלו? מה תהיה תגובתם למראה נער גונב בובה עבור אחותו בחנות צעצועים, רגע אחרי שהסביר לה שאין לו די כסף לקנות לה אותה? זהו, אגב. אלה כל הסנריואים שחיכו לכם בתוכנית הבכורה של "מה אתם הייתם עושים?". כי כנראה שמבחינת האחראים לה, התשובה לשאלה הזאת איננה "משקיעים בתוכנית החדשה שלנו".
כתוצאה מהצמצום הזה, התוכנית נגררת ונסחבת ומבלה הרבה, הרבה יותר מדי זמן בכל אחת מהסצנות שלה, עם נקודות אור - או חושך, תלוי באיזה צד אתם נמצאים – של להג אקראי באדיבות המנחה גלעד. דוגמא? בבקשה: "איזה אנשים יש בראשון, יא אללה!". אכן, יא אללה, עכשיו אם רק אפשר, תתחילו להזיז את העניינים קצת יותר בזריזות.
אבל השורה התחתונה העגומה של כל העניין היא שגם אם היא נמתחת, כשהיא כבר מתחילה לרוץ עם עם הקונספט המציצני והפרובלמטי שלה - קשה להתיק את העיניים מ"מה אתם הייתם עושים?". האם זאת שמציצה מהצד אשכרה תקום ותנסה לעצור את האנס הפוטנציאלי שמנסה לסמם את השחקנית שלצידו? האם הלקוח שמביט בנער גונב בובה ידווח עליו לבעלי החנות, או שאפילו טוב מכך – טוב עבור הדרמה הנבנית, יש לדייק - יציע לשלם עליה עבורו?
מה יש בנו, שאנו זקוקים לאישורים המתמידים האלה על אודות טבעם האמביוולנטי של בני אדם? האם אנחנו לא נתקלים בו מדי יום, למראה אידיוט זורק בקבוק פלסטיק מחלון הרכב או נער שקם ממקומו באוטובוס עבור קשיש, שאנו כה זקוקים לתוכנית כזו? ואולי תוכניות כמו "יצאת צדיק" – סליחה, "מה אתם הייתם עושים?" – באות בכלל לענות על צורך אחר. אולי, כפי שכבר הצענו, תוכניות כאלו מתחבבות עלינו מאחר שהן נותנות לנו לעסוק בשיפוט-כורסה – הזן המספק ביותר, והבטוח ביותר, של שיפוט. "אני? הייתי קם ודופק לו נגיחה בלי לדבר". בטח, רק אתה.
כך או כך, "מה אתם הייתם עושים?" הגיחה לסיבוב נוסף מכיוון שיש מי שיצפה בה. לאו דווקא בכוונה תחילה, מיינד יו, אבל להיתקל בה במקרה תוך כדי זפזופ? בטח, למה לא. בכל זאת, היא מגיעה עם כמויות נאות של Feel Good המתפשט בחמימות בחלל הבטן בכל אימת שמישהו מהמצולמים הלא-מודעים עושה את הדבר הנכון. ואנחנו סאקרים של התחושה הממכרת הזאת, למרות שהיא מגיעה עם מחיר: בעצם קיומן, תוכניות כמו "מה אתם הייתם עושים?" מטילות ספק ביכולת שלנו, באינסטינקט שלנו, לעשות את הדבר הנכון. בעולם מתוקן וחברה מתוקנת, "מה אתם הייתם עושים?" הייתה זוכה לשם "התוכנית הרטורית". זה שהיא פה, בשמה ובמשימתה, אומר בעצם שהמצב די חרא.
לפנייה לכתב/ת 
