אין צל בקצה המנהרה
יש למסד תוכנית מחייבת ליצירת צל במרחב הציבורי, ולחייב התייחסות לנושא בעת הקמה של מבני ציבור חדשים או שכונות חדשות
בתחילת החודש פרסם מינהל התכנון המלצות חדשות שנועדו להקל על הוספת הצללות במרחב הציבורי. כיום, בתמצית, הקמת הצללה מכל סוג מצריכה תוכנית שמגדירה בבירור את זכויות הבנייה וכרוכה בהוצאת היתרים ותהליכים ארוכים יחסית. התקנות החדשות מבטלות את הצורך בזכויות הבנייה במרחב הציבורי, ובכך לקצר תהליכים ולקדם הצללה בחופי הים, טיילות, גני משחקים וחלקים נוספים במרחב הציבורי.
כמה שווה לנו הצל?
המלצות אלו חשובות וראויות, אך האור (או הצל) בקצה המנהרה עוד רחוק. מדובר בתקנות שבשלב זה טרם מחייבות, ובפרט בימים אלו של ממשלת מעבר לא ברור מתי יאושרו ויכנסו לתוקף. יתרה מכך, גם אם הליך כניסתן לתוקף יתקדם, הרי שיישומן בפועל יימשך שנים ארוכות ויותיר אותנו עוד זמן רב תחת השמש הקופחת - וללא צל.
החום הישראלי והלחות הקשה בישראל אינם דבר חדש, ולא ברור מדוע כיום אין התייחסות מבעוד מועד לסוגיית הצל ומדוע גם כאשר פרויקטים חדשים מבוצעים אין כל התייחסות להצללה כחלק בלתי נפרד, ואף כתנאי ממשי לביצוע התוכנית. כש"גלי חום" ו"עומסי חום" נהפכים מדי שנה לדבר שבשגרה, וב-21 ביוני - היום הארוך ביותר בשנה המבשר רשמית על פתיחת הקיץ, הטמפרטורות כבר נסקו ל-40 מעלות, הרי שאין מנוס מגיבוש פתרון יסודי, ישים ומיידי לסוגייה.
הצורך הזה מתחדד עוד יותר לנוכח העובדה שהתחושה שאכן חם יותר מגובה בעובדות. מאז שנות ה-70' עלתה הטמפרטורה הממוצעת בישראל ב-2 מעלות ועד 2100, הטמפרטורה הממוצעת בימי הקיץ תגיע ל-40 מעלות - בדומה למדבר סהרה כיום.
אם לא די בכך, המצב במרכזי הערים אף חמור עוד יותר. הבנייה הצפופה בישראל והקמה של עוד ועוד מגדלי משרדים ומגורים מובילה לכך שהחום נכלא למעשה ביניהם ואיננו נפלט החוצה. כתוצאה מכך, ובהיעדר שטחים פתוחים, ריאות ירוקות או עצים, אין קירור ולו מועט של האוויר ובערים הגדולות חם אף יותר. לא לשווא מציינים במינהל התכנון כי יישום התקנות נדרש להיות משולב בנטיעת עצים משמעותית על מנת לאפשר מרחבים עירוניים שאכן ישרתו את הולכי הרגל ומשתמשי התחבורה הציבורית.
מעבר לחשיבות הבריאותית של הנושא וצמצום החשיפה הממושכת לשמש, הרי שמהלך כזה יבטיח איכות חיים טובה יותר לציבור, התאמה לצרכיו וניהול נכון יותר של המרקם העירוני. כך למשל, יצירת צל ברחבי הערים עשוי לעודד שימוש באמצעי תחבורה חליפיים לרכב פרטי דוגמת קורקינט או אופניים (חשמליים ולא חשמליים) ובכך עשוי לסייע גם בשחרור עומסי התנועה.
לאור זאת, מן הראוי למסד תוכנית מחייבת, ואף לעגן אותה בחוק, ליצירת צל במרחב הציבורי, ולחייב התייחסות לנושא בעת הקמה של מבני ציבור חדשים או שכונות חדשות. יישום של תוכנית שכזו אמור היה להיות מושלם כבר לפני שנים ארוכות, אולם במצב הדברים הנוכחי, חשוב לקדם את יישומה ללא שיהוי.
פרופ' אראל אבינרי הוא ראש המסלול לתואר שני בהנדסה וניהול מערכות תשתית במכללת אפקה להנדסה
לפנייה לכתב/ת 
