מ"בחזרה לעתיד" ועד "שליחות קטלנית": המחוות של "דברים מוזרים" לשנות ה-80

"גרמלינס", "מפגשים מהסוג השלישי", "אי.טי", "אני והחבר'ה", "קארי": רשימת היצירות שהשפיעו על "דברים מוזרים", דרמת המד"ב הרטרואית של נטפליקס שהפכה לתופעת תרבות, נמשכת עד אין סוף. וכך גם בעונתה השלישית והחדשה, שפשוט זועקת את אהבתה לכמה קלאסיקות פולחניות של התקופה. הנה הבולטות שבהן:

הצעצועים זזים לבד - מחווה ל"מפגשים מהסוג השלישי". מתוך "דברים מוזרים"(צילום: באדיבות נטפליקס)

האנטיתזה ל"אי.טי": "היצור" (1982)

הסרט מבוסס על נובלה של סופר המד"ב ג'ון וו. קמפבל ג'וניור (שכבר שימש בסיס לסרט מוקדם יותר, "The thing from another world" מ-1951), אודות חבורה של מדענים וחוקרים המוצבים באנטרקטיקה ונופלים טרף למפלצת טפילית מהחלל החיצון אשר נוהגת לחסל את המארח, לעצב את עצמה בדמותו ואז להתלבש על הבא בתור. באופן טבעי, הפראנויה מתחילה לתת את אותותיה בקרב הגיבורים הנצורים שמתחילים לפנות האחד כנגד השני, אם לא היה די בתפלץ המחריד שצד אותם.

כשיצא "היצור" לאקרנים הוא התקבל בעיקום אף כמעט אוניברסלי, לפחות מבחינת המבקרים (בקופות הסרט החזיר את ההשקעה, אך בקושי). לא עזר לו שרק שבועיים לפניו, יצא "אי.טי" של סטיבן שפילברג וכבש את העולם עם התיאור האופטימי והסנטימנטלי של המפגש בין גיבוריו עם החייזר המתוק. מולו – ומול כל חייזר קולנועי אחר - החייזר של "היצור" הוא החומר שממנו עשויים סיוטים. הדבר הכי מתוק בו הוא כלב, ושאלוהים ישמור אתכם ממה שקורה לכלב הזה.

מלבד מחמאות לאפקטים המיוחדים המבחילים של "היצור", עד היום שומטי לסת ברמת יצירתיותם החולנית ואיכות ביצועם המופתית, כמעט שום דבר אחר לא מצא חן בעיני המבקרים. "דל, מייאש וניהיליסטי", כתבה מבקרת הקולנוע של לוס אנג'לס טיימס, ואפילו רוג'ר איברט הנחשב סבר כי הסרט לא מציע שום דבר מקורי מלבד האפקטים המיוחדים. אבל, כפי שמוכיח המעמד לו זוכה "היצור" כיום, הם טעו.

מעטות הן היצירות שזוכות למהפך מסוג זה – שהחל כאשר "היצור" יצא בווידיאו וסוף סוף מצא את הקהל שלו, שבצפיות חוזרות ונשנות למד להעריך כראוי את חזון הבלהות של קרפנטר, והפך אותו לקאלט. עם השנים מעמדו של הסרט רק הלך והתחזק, וכיום הוא נחשב לקלאסיקה חד משמעית של הז'אנר (הוא אף זכה לפריקוול איום באותו השם ב-2011). במאים דגולים כמו קוונטין טרנטינו וגיירמו דל טורו הפליגו בשבחיו והצהירו על השפעתו העמוקה עליהם, וגם מרשימות של סרטי האימה הטובים ביותר אי פעם לא נפקד שמו. לרגל חגיגות ה-40 לצאת הסרט, שיתרחשו ב-2022, מתוכנן מסע של מעריצים לאתרי הצילום באלסקה - אם אתם בעניין. ואם לא, אתם יכולים פשוט לצפות בו שוב או לראשונה, להתחלחל מזוועותיו המרובות, להצטמרר מהטון חסר התקווה שלו, ולהיגעל עד לשד עצמותיכם מהמחזות המבחיל ים שברא אשף האיפור והאפקטים רוב בוטין. באופן כללי, אתם מוזמנים להתפעם מיצירת המופת הזו, גם אם היא תעלה לכם בלילה בלי שינה.

קפיטליזם, קווים לדמותו: "שחר המתים" (1978) ו"יום המתים" (1985)

אבל עניין הקניון מעניין דווקא בהקשר לסרט הקודם בטרילוגיה, "שחר המתים" – אחד מסרטי האימה המצוטטים והנחשבים בכל הזמנים, בטח ובטח בתת-ז'אנר סרטי הזומבים. הקונספט של הקניון, שתפס אחיזה באייטיז, מעניין את יוצריה של "דברים מוזרים" ברמת השינויים הצרכניים והחברתיים שהביא עמו, כפי שהם מבהירים בעונה החדשה. אבל דווקא את הטוויסט המבריק שהביא רומרו עוד ב-1978, הם לא מנצלים.

עבור רומרו, המוני הזומבים המשוטטים בקניון וסביבו וצובאים על גיבוריו המתבצרים הם מטאפורה לצרכנות האגרסיבית והקפיטליזם המשתולל של ארצות הברית בשנות ה-80. אז איך לעזאזל אפשר לעשות סדרה אייטיזית, למקם חלק חשוב מעלילתה בקניון, להוריד את הכובע בפני "יום המתים" – ולהתעלם מהגאונות הסאטירית של "שחר המתים"? ובכן, כנראה שאפשר, מאחר ועבור האחים דאפר, לעיתים קרובות די בעצם המחווה עצמה. הם פשוט לא חשים צורך לנסות ולזקק ממנה משהו מעבר לשימוש בה, כפי שתיווכחו לגלות ברפרנס הבא.

בסוף הוא באמת חזר: "שליחות קטלנית" (1984)

תאומים שהופרדו בלידתם? גרגורי מ"דברים מוזרים" וארנולד שוורצנגר ב"שליחות קטלנית"(צילום: צילום מסך)

כן, נשמע קצת מוכר, ולא בכדי, מכיוון ש"שליחות קטלנית" – מותחן המד"ב הקשוח של ג'יימס קמרון מ-1984 ששם על המפה ובענק את מי שיהפוך לבמאי המצליח בהיסטוריה – הוא אחד מסרטי האקשן/מד"ב המיתולוגיים ביותר שנעשו ואחת מנקודות השיא הז'אנריות של האייטיז. עם עונתה השלישית של "דברים מוזרים", האחים דאפר סוף סוף החליטו להראות לו קצת אהבה. ומגיע לו, שכן בדיון אודות המותג של "שליחות קטלנית" הסרט המקורי נשכח לעיתים לטובת ההמשכון, "שליחות קטלנית 2: יום הדין" (1991) האהוב שהיה גיים צ'יינג'ר של ממש. אבל "שליחות קטלנית" המקורי היה לא פחות חשוב. מעבר לכך שהוכיח כי B-מובי ז'אנרי ברוטלי שנעשה בתקציב נמוך ומתחת לרדאר המיינסטרימי יכול לשבור קופות, הוא השפיע על אינספור סרטים שבאו אחריו והפך לחלק בלתי נפרד מתרבות הפופ.

אך כאמור, האחים דאפר לא ממש יודעים מה לעשות עם האהבה שלהם חוץ מאשר להצהיר עליה. גריגורי המחסל מעוצב באופן חד משמעי - אפילו התספורת שלו זהה לזו של ארנולד שוורצנגר בתפקיד הרובוט הרצחני T-800 – וכמו האנטגוניסט האייקוני של "שליחות קטלנית", גם הוא דולק אחר מטרותיו באובססיביות מפחידה. אבל זהו, בגדול. אין לו תפקיד משמעותי בעונה השלישית של "דברים מוזרים", והדאפרים לא טורחים למצוא לו אחד. דומה שהם אפילו מנסים לטעון אותו ביותר מאשר המינימום המתבקש כדי שתזהו את הרפרנס ותגידו לעצמכם: "אה, ממש כמו ב'שליחות קטלנית'. מגניב". קצת בזבוז, לא?

לא היום, רוסיה: "השחר האדום" (1984)

גם ב"דברים מוזרים 3" ישנם סובייטים חורשי רעה על אדמת ארה"ב – ואולי נכון יותר לומר שהם נמצאים מתחתיה, שכן נציגיהם הקימו מעבדה סודית מתחת לעיירה הוקינס בה מתרחש חלק משמעותי מהעלילה. ונאמנה לרוחו של "שחר אדום", גיבוריה הצעירים של הסדרה בהחלט יוצרים סוג של מחתרת על מנת להדוף את תוכניותיהם הזדוניות. רק פטריק סוויזי חסר פה, תנצב"ה.

אבל מי שמעוניין לבדוק מקרוב את מקורות ההשראה של האחים דאפר, אולי מוטב לו שיוותר על הסרט הרדוד והצ'יזי הזה, קפסולת זמן עבשה שמבזבזת רעיון נאה מאוד על דרמת נעורים לא משכנעת ואקשן גנרי ומתיש. אם זה יעזור לכם בהחלטה, אז דעו לכם שאת הדמות שמגלם ג'ון גודמן ב"ביג לבובסקי" – וולטר סובצ'ק המטורלל, חובב הנשק החם ותאוריות הקונספירציה – ביססו האחים כהן על ידידם ג'ון מיליוס. על הפטריוטיזם הנפוח והעיוור שלו ומיליון המחסניות שהוא מרוקן על הרוסקיז הרעים האלה, "שחר אדום" הוא בדיוק מסוג הסרטים שהייתם מצפים מאדם כמו וולטר סובצ'ק, וזו בהחלט אמורה להיות אזהרה מספקת.

הציץ שהציץ: "נעורים בקצב מהיר" (1982)

והסצנה הזו היא מענייננו פה, מכיוון שקעקעה את השחקנית המככבת בה, פיבי קייטס, כפנטזיית הנעורים האייטיזית האולטימטיבית. במסגרתה, הוזה התיכוניסט-לשעבר בראד (ג'אדג' ריינהולד) כיצד התיכוניסטית בהווה לינדה (פיבי קייטס) יוצאת אליו רטובה מבריכה, מורידה את הביקיני-טופ האדום שלה בסלואו מושן (בטח שבסלואו מושן, אלה האייטיז) וחושפת את החזה שלה. הם מתנשקים אבל רגע אחר כך ההזייה מתפוגגת כשלינדה נכנסת לחדר ותופסת את בראד מאונן. חה!

כמובן, אם כך, שילדי "דברים מוזרים" – המתרחשת בקיץ 1985, שלוש שנים אחרי צאת "נעורים בקצב מהיר" – יודעים מי היא פיבי קייטס ומה היא לבשה – או לא לבשה – בסצנה האגדית. כשדאסטין (גייטן מאטרצו) משווה את חברתו המסתורית סוזי לפיבי קייטס, הם חושדים, ובצדק. והאחים דאפר לא עוצרים שם: בסצנה אחרת מגיע המציל בילי (דאקר מונטגומרי) לבריכה העירונית (בסלואו מושן כמובן) שם מפנטזות עליו נשות השכונה, חמוש בבגד ים אדום ולצלילי Moving in Stereo של הלהקה The Cars, כפי שהופיע בסצנה המקורית. אי אפשר להיות יותר ברור מזה.

ובעונה הנוכחית ישנן מחוות נוספות ל"נעורים בקצב מהיר", כמו העובדה שבדומה לבראד מהסרט, גם התיכוניסטי-לשעבר סטיב (ג'ו קירי) עובד במסעדת מזון מהיר (גלידריה, בסרט היה זה דיינר), עבודה שהוא שונא ומאלצת אותו לעטות מדים מטופשים ולחבוש כובע דבילי. אבל בואו נניח לרגע את המחוות בצד כדי להגות לרגע קל בסטנדרטים המקובלים בתחילת האייטיז שלחלוטין, אבל לחלוטין, לא היו עוברים היום: כשפיבי קייטס חשפה את החזה שלה מול המצלמה של הקרלינג, היא הייתה בת 18 בלבד. הדמות שלה הייתה צעירה אף יותר.

הסצנה הזו הטילה צל כבד על הקריירה של קייטס, שמעולם לא באמת המריאה אחר כך, להוציא את את תפקידה ב"גרמלינס" (1984) - סרט שמצידו, השפיע באופן משמעותי ביותר על "דברים מוזרים". לאחים דאפר אולי היה קשה להימנע מהצהרת אהבתם לקייטס ולסצנה בכיכובה, אבל הדבר היפה יותר היה לעשות מעשה וללהק אותה לתפקיד כלשהו בסדרה. שחקנית משכנעת יותר מווינונה ריידר – היא פשוט חייבת להיות.

והנה, בקצרה, עוד כמה קלאסיקות להן העונה החדשה עושה מחווה:

Evil Dead

"הסיפור שאינו נגמר"

אפוס הפנטזיה האהוב של הבמאי הגרמני וולפגנג פיטרסן מ-1984, על פי ספרו של מיכאל אנדה, זוכה למחווה מקסימה במיוחד במסגרת עונתה השלישית של הסדרה. דאסטין, מנסה נואשות לשכנע את חברתו סוזי לעזור לו להציל את הוקינס מכליה, מצווה על ידיה לשיר עמה בטלפון את שיר הנושא של הסרט – בביצוע המקורי של זמר הפופ לימאהל (ג'יורג'יו מורודר הגדול הלחין) – כדי שתיעתר ותסייע בידו. העובדה ש-90 אחוז מגיבוריה האחרים של "דברים מוזרים" עדים לרגע המביך רק הופך את המחווה למקסימה עוד יותר. נראה אתכם צופים ולא מצטרפים.

"בחזרה לעתיד"

אומנם ברמת עלילה אין שום קשר בין עונה 3 ובין להיט הענק של רוברט זמקיס מ-1985, אבל במקביל, גם אין יותר אייטיז מהסרט הזה. ברור לחלוטין כיצד צמד יוצרים כמו מאט ורוס דאפר, שינקו בתאווה את תכני התקופה ומזגו אותם ליצירתם, הרגישו צורך להדות בחובם לסרט כמו "בחזרה לעתיד" – ועוד באמצעי ישיר של סצנות המתארות את הקרנתו של הסרט, ומדגישות את תגובתם המתלהבת של צופי התקופה אליו. ברור. זהו סרט פשוט נפלא, שופע דימיון ומבדר בטירוף גם 34 שנים אחרי צאתו – גם אם פרוורטי ומטריד בהרבה מאיך שצרכנו אותו אז. ברצינות, תנו לו ביקור חוזר וגלו שבתכלס, הסרט הזה די חולני.

"מפגשים מהסוג השלישי"

יצירת המופת הגדולה של סטיבן ספילברג (1977), האישי והמרגש מסרטיו של המאסטרו, כבר הותירה את חותמה על עונותיה הקודמות של "דברים מוזרים". אך גם בחדשה האחים דאפר פשוט לא מתאפקים: כשדאסטין חוזר הביתה מחופשת הקיץ שלו, צעצועיו מתחילים לנוע בכוחות עצמם ומבהילים אותו עד עמקי נשמתו – לפני שמתברר כי אילבן (מילי בובי בראון) היא שמזיזה אותם בכוחותיה הטלקינטיים, במסגרת קבלת הפנים הסודית שהכינו עבור דאסטין חבריו. הסצנה מהדהדת כמובן את זו האגדית שב"מפגשים", בה חוטפים חייזרים את הפעוט בארי מביתו לעת ליל – סצנה שהשפיעה על אינספור יוצרים בהמשך, מסם ריימי, דרך מ.נייט שאמלאן ועד לג'יי ג'יי אברהמס. אין ולו פריים מיותר בסיקוונס מעורר החרדה שבונה ספילברג, שעד היום מהווה תצוגת תכלית של שליטה ברזי העשייה הקולנועית. כך נראית שלמות.