כשיש משפחה אבל אין זוגיות

הם בדיכאון, הם נבולים, הם ישנים בחדרים נפרדים, לא זוכרים מה זאת נשיקה עם לשון (או נשיקה בכלל), הם לא עשו סקס כבר שנים (לפחות לא אחד עם השניה). אולי יש שם משפחה, אבל אין שם זוגיות.

למה הם לא נפרדים? למה הם ממשיכים לאמלל את עצמם? א' מסבירה לי שהמשפחה מעל הכל, ב' אומרת שהתרגלה להיות סוג ב', ג' אומרת שהיא נשארת בגלל הילדים, ד' אומרת שהיא חוששת מהמצב הכלכלי, ה' אומרת שה' יעזור לה.

התירוצים ממשיכים לזרום, שקופים וצורבים כמדוזות: הן חוששות מהלבד, מרחמות על הבעל, מפחדות ממנו, חוששות מה ההורים יגידו ("אמרנו לך שהוא לא בשבילך", או לא פחות גרוע: "לא תמצאי מישהו טוב כמוהו"). הן מורחות את עצמן בשכבות הגנה כדי להימנע מכאב, אבל כואב להן.

לעוד טורים של גאיה

הסיבות הכי הזויות (ופחדניות) לפסילת דייט

יציאה לפנסיה (גם מהזוגיות) מתחילה בראש

חיים עם המסיכה של "הכל בסדר"

אם למדתי משהו בשנים שבהן אני מנחה אלפי נשים בשלבי נישואים וגירושים, החל מטיפול אישי וכלה בקהילה עצומה במרחבי המדיה, זה שמסתובבים בינינו אנשים ששמו את החיים שלהם על הולד, כאילו שהזמן מחכה להם.

אני פוגשת זוגות שלא מחליפים מילה אם הם לא חייבים, אין אהבה, אין תשוקה, אין כלום. יכול להיות שהם חברים שלכם, אולי אתם נוסעים איתם לחלקידיכי, ייתכן שהילדים שלכם מיודדים. כלפי חוץ הם מפגינים ארשת פנים של משפחה בסבבה, אבל ברגע שיסובבו את הגב החיוך יתקלף להם מהפנים.

ואולי אלה אתם, הזוג הזה עם המסיכה של הכל בסדר?

הייתי פעם הזוג הזה. כלומר, חלקית. עם השנים המריבות שלנו הפכו פומביות ולא הצלחתי להחזיק את החיוך. במקומות מסוימים הצלחנו לשחק אותה, פשוט דיברנו עם אחרים ולא זה עם זו. אחרי שהתגרשתי ניגשה אליי מישהי מלאת תבונה ורגישות ואמרה: "כזה זוג יפה, לא הגיוני שהתגרשתם", כאילו שחזות חיצונית היא חזות הכל. אחרי שבועיים היא ביקשה את המספר שלו, אולי יצליח לה.

הרבה זוגות ממשיכים להסתבך עם הקשר ביניהם, מפני שהם לא עושים את ההפרדה בין זוגיות למשפחתיות. עדיין יש איזו תפיסה מעוותת שאם את רוצה זוגיות טובה ושמה אותה מקום אחד לפני המשפחה, את אגואיסטית, הורסת את התא המשפחתי. אבל, מי אמר שמה שהיה נכון פעם נכון גם היום?

פעם חשבת שתתחתני עם בחיר ליבך ותהיי איתו לנצח, והיום אתם לא מבינים מה מחבר ביניכם חוץ מהילדים ומהפחד. פעם קראת ספר לפני השינה והיום את נרדמת מול מסכים. פעם חשבת שיש פיית שיניים והיום את יודעת שהיא קיימת אבל לוקחת 700 שקל לסתימה.

באותה מידה, מה שנחשב פעם לתא משפחתי כבר לא בהכרח תופס בהווה. יש כאלה שזה עובד להם, וזה באמת מופלא, אבל רוב האנושות סובלת. אנחנו עדיין כלואים בנורמות שמעמידות את המשפחה כיחידה של "אבא, אמא, ילדים, חיית מחמד", בזמן שהמציאות לשה את המושג וקורצת ממנו יחידות משפחתיות חדישות שלא נראו כמותן.

לא מזמן שמעתי את עצמי נוזפת בילד: "בזמני היינו הולכים ברגל, לא היו מקפיצים אותנו לכל מקום". הרגשתי בת מאה. הנין העתידי שלי בטח יגיד לבנו: "איזה דור מפונק, קצת מתווכחים וישר אתה הופך להולוגרמה ומשגר את עצמך לחלקידיקי!" גם הוא ירגיש זקן כשיגיד את זה.

הזמנים משתנים, ומה שהיה הוא לא מה שיהיה. כשהייתי קטנה רציתי לקרוא מחשבות, אבל אני כבר ילדה גדולה, שמעדיפה להתנהל לפי מה שאני חושבת על העולם ולא לפי מה שהעולם חושב עליי ועל עצמו. אברהם לינקולן אמר: "אפשר לעבוד על חלק מהאנשים כל הזמן ועל כל האנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן". בעיניי, הכי עצוב זה לעבוד על עצמנו אפילו חלק מהזמן, כי המחשבות הן אלו שטורפות את השנים, שהולכות ואוזלות כמו זוגיות נשכחת.

שלך,

גאיה קורן

מרצה, "אני מלכה", מנטורית להערכה עצמית , ועיתונאית בידיעות אחרונות .