ביקורת סרט - "אנאבל 3": תתפלאו, היקום הקולנועי הזה מצליח בקופות
כל השטיקים המוכרים מופיעים ב"אנאבל חוזרת הביתה", זוועתון בלי תחכום או רעיון מקורי מאחוריו. ועדיין, מכל היקומים הקולנועיים שצצו אחרי מארוול, דווקא "לזמן את הרוע" - אליו הסרט משתייך - מצליח בקופות
כל האולפנים מנסים, אך מעטים מהם מצליחים, ליצור יקום קולנועי דוגמת זה של סרטי מארוול. המקום שבו זה כן עובד, לפחות מבחינת רווחי הסרטים גם אם לא בהכרח באיכותם, הוא היקום של "לזמן את הרוע" (The Conjuring). שני היוצרים המרכזיים הם הבמאים-תסריטאים ג'יימס ואן וגארי דאוברמן. סרטי הסדרה מבוססים באופן חופשי על "מקרים אמיתיים" שחקר זוג הפראפסיכולוגיים האמריקני אד ולוריין וורן (פטריק וילסון ו-ורה פרמיגה) והם מציגים קומבינציות של מעשיות הכוללות בתים רדופים, מפגשים עם ישויות דמוניות מרושעות, נפנוף בצלבים והשפרצות של מים קדושים (או, במקרה של "הנזירה" מ-2017, הדם של ישו בכבודו ובעצמו).
בסוף של "לזמן את הרוע" (2013), הסרט שחנך את היקום, צצה לראשונה הבובה המבעיתה אנאבל. זמן קצר לאחר שהיא הגיעה לידי הזוג וורן וניסתה להביא לדריסתו של אד על ידי משאית. הבובה השובבה מאוד מחבבת את הטריק הזה. שנה לאחר "לזמן את הרוע" כבר יצא הספינאוף, במרכזו עלילותיה הקודמות של הבובה. עד כה היו שני פרקים: "אנאבל" (2014), ו-"אנאבל: הבריאה" (2017). כעת מגיע הפרק השלישי "אנאבל חוזרת הביתה" (Annabelle Comes Home). ביקום זה ישנם עוד סרטים בודדים שעשויים לנבוט לסדרות משל עצמם – החלק הראשון של "הנזירה", "קללת לה יורונה" (2019), וסרט עתידי על דמות האימים המכונה "האיש העקום". בסה"כ שבעה סרטים הופקו עד היום.
קנה המידה של הסרטים הוא צנוע יחסית. הפקת כל השבעה עלתה כ-140 מיליון, פחות מעלות סרט בודד של מארוול. אבל הסרטים זוכים להצלחה משמעותית, ויחד עם ההכנסות הצפויות מ"אנאבל חוזרת הביתה" כל סרטי הסדרה יעברו את הרף של 2 מיליארד דולר.
מי שצפה ולו בחלק משבעת הסרטים בוודאי הבין זה מכבר את הנוסחה. אימה רטרו שנקשרת בעיקרה לבית אמריקני בין 1955 (עלילת "אנאבל: הבריאה") ל- 1977 ("לזמן את הרוע 2"). "הנזירה", שעלילתו מתרחשת במנזר ברומניה ב-1952, הוא היוצא דופן, אבל הוא מבסס את חזרתו של היצור השטני "ואלאק המטמא", שנמצא ברקע של הדברים הרעים שיקרו בסרטים שעלילתם תתרחש מאוחר יותר ובארה"ב.
כל סרט מציג סדרה הולכת וגוברת של התרחשויות מאיימות, המתגבשות להבהלות של נוכחות העל טבעי המרושע, עד עימותים ישירים עם היישות הדמונית התורנית. עבודת סאונד מאיימת, קולות סוגסטיביים, השתקפויות אפלות, התפרצויות פתאומיות של היצורים המפלצתיים. שוב, ושוב, ושוב. סרט אחר סרט. שק תחבולות אפקטיבי ליצירת אי נעימות ופחד אבל גם מאוד מוגבל טכנית ורעיונית. אלו אינם סרטי אימה פורצי דרך, אלא סוג של משחק אומץ המיועד לבני נוער המגיעים בחבורות לאולם הקולנוע ומשקשקים בצוותא.
בשני הסרטים הקודמים בסדרת "אנאבל" לא פגשנו את הזוג וורן, מכיוון שעלילתם התרחשה ב- 1955 ו-1967, לפני אירועי "לזמן את הרוע" (1971). אבל כעת, בסרט השלישי העלילה עוברת ל-1972 כאשר הבובה כבר נמצאת במוזיאון החפצים המקוללים אותו מחזיקים בני הזוג וורן בביתם. הזוג וורן מופיע בסרט, אבל הם לא הדמויות הראשיות. בשלב זה הם כבר מוכרים כחוקרים פראפסיכולוגים ולכן גם יוצאים מביתם בקליפורניה להיכן שנדרש טיפול בישויות שליליות. הסרט, כדרכם של הסרטים בסדרה, מתמקד בבית בודד שהדמויות המצויות בו חוות סדרה הולכת וגוברת של הצקות דמוניות רק שהפעם זהו ביתם של בני הזוג.
ג'ודי (מקנה גרייס), הבת שלהם, חוננה בכוחות שיש לאימה. היא ילדה לא מקובלת, והדמות הקרובה אליה ביותר (מלבד הוריה) היא השמרטפית מרי אלן (מדיסון איסמן), הנשארת איתה גם כשההורים יוצאים מהבית לכמה ימים. דניאלה (קייטי סאריף), חברתה הטובה של מרי אלן, מחליטה להגיע בלילה לבית בו נמצאות הילדה והבייביסיטרית. בגלל סיבות אישיות, שעוד יתגלו במהלך הסרט, יש לדניאלה עניין ביכולתם של חפצים בבית וורן לקשר אותה לעולם המתים.
מרי אלן היא בחורה אחראית, ולג'ודי בוודאי יש מושג טוב למדי למה לא להתעסק עם החפצים שהוריה מקפידים לסגור על מנעול ובריח. אבל, בדומה לעלילת "שוליית הקוסם", הדמות חסרת האחריות של דניאלה תעשה דברים שהיא לא צריכה לעשות, שיניעו את התהליך המוכר היטב מסרטים קודמים.
גארי דאוברמן, התסריטאי של שני סרטי אנאבל הקודמים, מביים כאן לראשונה. הוא הפנים את הנוסחה הסגנונית והסרט לא טוב פחות, אך בוודאי גם לא יותר, ממוצע האיכות של הסדרה. מי שנהנה מהסרטים הקודמים מוזמן לסיבוב נוסף עד שיגיע הרגע ובו גם הוא יחוש שמיצה את השטאנץ. אם לא בסרט הזה, אז אולי בסרט הבא. או בזה שאחריו.
