נשבענו לא להידמות להורינו. אז למה זה לא קרה?
לפעמים אני חושבת שאפשר להרים אפליקציה עם כל הפרמטרים החשובים כמו: איך אמא שלכם התייחסה לאבא ואיך אבא שלכם התנהל בבית, ולקבל תחזית שלא תאמינו כמה מדויקת היא תהיה לגבי הזוגיות שלכם. החדשות הטובות הן שזה ממש לא חייב להיראות ככה ושיש מה לעשות בנידון
אם תספרו לי על הזוגיות של ההורים שלכם, ותפרטו לי עוד קצת על מבנה הדינמיקה ביניהם, אוכל להגיד לכם בשנייה איך נראית הזוגיות שלכם. וזה לא כי יש כוחות-על, ממש לא. בסך הכל מדובר במשוואה פשוטה למדי ובחוקיות שתמיד משחזרת את עצמה, גם אם נשבענו שלעולם לא נהיה כמותם. לפעמים אני חושבת שאפשר להרים אפליקציה עם כל הפרמטרים החשובים כמו: איך אמא שלכם התייחסה לאבא ואיך אבא שלכם התנהל בבית, ולקבל תחזית שלא תאמינו כמה מדויקת היא תהיה לגבי הזוגיות שלכם. סטארט-אפ, לא?
אהובתי הגיעה רק כשהתמסרתי ללא מודע
קודם כל תשתקו: כך תפסיקו לריב עם בן הזוג
הרצון שלא להידמות להורים שלנו מצחיק אותי כל פעם מחדש, כי בסופו של דבר מעץ קלמנטינות לא תצפו שיצמח מנגו. אתם מבינים? אנחנו לגמרי תבנית נוף ילדותנו, במובן הכי מילולי שיש. והחוקיות הזו, כפי שכבר הסברתי כאן לא פעם, נעוצה במוח הזוחלים שלנו, שעד גיל 6 אפשר לדמות אותו לספוג מצטיין במיוחד, שסופג וסופג את כל הרטטים, התחושות והדינמיקות סביבו. באזור הגיל הזה הוא נסגר לקבלת מידע חדש ומכאן הוא מתחיל את מלאכת השחזור. זה אומר שאם חוויתם אמא שכל היום מבקרת אתכם ואבא שאף פעם לא היה נוכח, אלו התבניות שהמוח שלכם מכיר. ובגלל שכל מה שהוא יודע זה לשחזר, זה בדיוק מה שהוא יעשה מעתה ואילך, עד שלא תבינו איך זה שבחרתם לכם בן זוג עם נוכחות של עציץ, בול כמו אבא.
תמונת מצב: הישרדות
בתפישת המטאיזם אנחנו מכנים את זה "אסטרטגיית הישרדות". זה אומר שאנחנו מתוכנתים למצוא את האסטרטגיה, את תבנית ההתנהגות שתסייע לנו לשרוד ולקבל את מלוא האנרגיה: תשומת לב, אהבת אם ושאר משאבים שילד צריך להתפתחותו. התבנית הזאת יכולה ללוות אותנו כל החיים ואפילו לא נשים אליה לב עד שנגיע לזוגיות שלנו, ואז - בום! היא תתפוצץ לנו בפנים.
אני, למשל, גדלתי עם שני הורים שלא צעקו. למה לריב ולצעוק אם אפשר פשוט להיפרד? אחרי הגירושים שלהם כל אחד מהם המשיך במרתון החתונות והגירושים שלו. לא עובד? שלום וביי. ממשיכים הלאה. במשוואה שהייתה טבועה בי, ריב שווה לפרידה. זה מה שהכרתי. שתחיה, מצידה, הגיעה מבית גידול אחר לגמרי. אצלה בבית ריבים הם חלק בלתי נפרד מהזוגיות של הוריה, דרך (מוזרה משהו) לביטוי של אהבה. זה אומר שאותם ריבים קולניים - לא רק שלא מפחידים אותה, הם אפילו מרגשים ומחזירים אותה "הביתה". עכשיו לכו תבנו מדינה (או משפחה) עם שתי משוואות שכאלה...
אבל איך בעצם אפשר לפתור את המשוואה הזאת? משוואה שמרגישה לפעמים קצת כמו פלונטר עם יותר מדי קשרים? התשובה באמת קשורה לקשרים, אבל לאלו שנמצאים במוחנו. אני קוראת לזה התפתחות. עצם ההבנה כמו גם האבחנה שאנחנו משחזרים את האסטרטגיות של ההורים שלנו שנטמעו בנו בלא מודע כבר בשלב מוקדם של ילדותנו, כבר משחררת אותנו מכבליהן.
אז מה אם הם היו ככה? מי אמר שאנחנו חייבים לשחזר את זה שוב ושוב ושוב? ברגע שאור המודעות עולה, דמדומי החושך מתחילים להיעלם. אנחנו מכניסים מרווח של בחירה להתנהגות ולבחירות שלנו, ומפסיקים להתנהל על אוטומט.
כך למשל למדתי שהעובדה שאנחנו רבות לא אומרת שאנחנו אוטוטו נפרדות, ושתחיה למדה שיש עוד דרכים להתנהל בזוגיות, ושאהבה לא חייבים לבטא במריבות דרמתיות. הרגע שבו שאנחנו מתעלים את המוח הזוחל שלנו לפעול מעל לתבניות המוכרות לו, הוא רגע של ניצחון הרוח על החומר, ניצחון ההתפתחות על ההישרדות. אנחנו קוראות לזה גן עדן.
פריידי מרגלית היא מייסדת תפישת המטאיזם ועומדת בראשה של קהילת מרחב מודעות. לאירוע "לצאת מהמטריקס" ביום שישי הקרוב לחצו כאן
