הניצחון שלהם מוצג באושוויץ: הניצולים שהאמינו למרות התופת
מחוץ לשער המפורסם של המחנה הידוע לשמצה, על הדשא הירוק, מופיעה תמונת הניצחון של העם היהודי על הנאצים - 21 שורדים שהקימו הכול מחדש: הארכיטקט הבינלאומי דניאל ליבסקינד חבר לצלמת קאריל ענגלנדר, ולאוצר הבכיר ד"ר הנרי לוסטיגר ת'אלר, במסע אחר הניצולים שלא איבדו את אמונתם גם בתופת
כשהארכיטקט הבינלאומי דניאל ליבסקינד הוזמן לעצב את תערוכת "דרך עדשת האמונה" באושוויץ, הוא לא חשב פעמיים. ליבסקינד מזוהה יותר מכל עם תכנונם של אתרי זיכרון מפורסמים בעולם, וחתום בין היתר על אנדרטת הגראונד-זירו שעל חורבות מגדלי התאומים, לזכר חללי האחד-עשר בספטמבר, וכשמדובר בהנצחת השואה הוא מוכן להתפנות מכל עיסוקיו.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
כבן הדור השני למשפחה יהודית חסידית ש-23 מבניה נרצחו בידי הנאצים, בחר האדריכל האמריקני לחזור אל אדמת פולין, ארץ מולדתו הספוגה בדם אבותיו ויקיריהם - הפעם עם הניצולים. לא כדי להתאבל ולבכות, אלא להכריז ניצחון.
עוד תרבות בערוץ היהדות :
- אופנה: "ביקיני זה לא שוס": טרנד בגדי הים הצנועים
- קאבר: "שבט אחים ואחיות": ככה שרים את זה באנגלית
- קליפ: אהרן רזאל מזהיר: עם ישראל תקוע בפקק
- טלוויזיה: שולעם וקיווע ב-LA
- ספר: "היצר המיני הוא לא מפלצת"
"כשאתה מסתכל בעיניים של האישה או האיש המבוגרים האלה, אתה מסתכל על פני פער", הוא מתאר בהתרגשות, דקות לפני טקס הפתיחה של התערוכה, מחוץ למחנה אושוויץ 1. "אתה יכול לבחור להסתכל בחשיכה, או לפתוח את זה לאור, להביא אור אחר. וזה מאתגר. אתה במקום של מוות. אנשים נספו בכל מקום במיליונים. איך אתה מביא אור לחשיכה הזאת? אבל זה אור העתיד, כי הם שרדו".
כשהאמונה נתנה תקווה
כשליבסקינד מדבר על האור והחושך הוא מתכוון לתערוכה החדשה שלו ושל שני עמיתיו, גם הם יהודים מרקע "שואתי" - קאריל ענגלנדר, יו"ר המרכז הבינלאומי לצילום בניו-יורק, וד"ר הנרי לוסטיגר ת'אלר, האוצר הראשי של מוזיאון "עמוד אש" בברוקלין. במשך שנה שלמה הם תיעדו וראיינו 21 ניצולים - שניים מהם הלכו בינתיים לעולמם בשיבה טובה - כשהמטרה היא להעלות על נס באושוויץ עצמה את המכנה המשותף שלהם: כולם החזיקו באמונה דתית חזקה לפני המלחמה, ולא איבדו אותה לרגע גם כשהיו עמוק בתוך התופת.
התוצאה היא פריזמת הסתכלות שאיננה מקבלת ייצוג מספיק במוזיאוני השואה בעולם, באנדרטאות, בארכיונים של עדויות הניצולים ובמחקרים באופן כללי - על האמונה הדתית כתגובת היחיד והקולקטיב במהלך המלחמה.
התערוכה מביאה את סיפורם של ח"י יהודים, שתי נוצריות קתוליות וצועני אחד. ליבסקינד עיצב לוח דיוקן לכל אחד מהם, שבחזיתו חלון זכוכית בגוון קודר שעליו כיתוב קצרצר מתוך הראיונות שערך לוסטיגר ת'אלר, כ-200 מילים בסך הכל. כשהמבקר פותח את החלונות, נגלות לעיניו תמונות צבע מלאות חיות של הניצולים שצילמה ענגלנדר.
המיצג כולו מאפשר מעבר חזותי מן העבר אל הווה בשפות אומנותיות שונות, מהטקסט אל תוך הפורטרטים. התערוכה ממוקמת בנתיב חלופי הסוטה מהדרך המובילה לכניסה למוזיאון אושוויץ, על משטח דשא סמוך - רעיון שמסמל משחקי גומלין בין שני חלקים מנוגדים, מאסר ותקווה, חורבן וחיים.
"לכל אחד שעבר את הזוועות האלה יש סיפור. אתה בא ברכבת ואז הם מגלחים אותך ועושים לך דה-הומניזציה, אבל לאנשים דתיים יש עוד שכבה", מסבירה הצלמת והאוצרת ענגלנדר את ההחלטה להתמקד באמונתם של הניצולים. "הנאצים, באופן סיסטמטי, לקחו כל מה שחשוב ליהודי דתי: הפשיטו אישה שחשובה לה הצניעות, גילחו את פאותיו של אדם, לקחת לו את התפילין, את סידורי התפילה, את הטלית. יש סבל לכל אחד, אבל לאדם הדתי יש עוד שכבה של השפלה. ולמרות הכול, מכיוון שהם חיו בקהילות דתיות והיו בוגרי ישיבה, הם התפללו בלב, ובצעדות שלהם למדו גמרא. לכל אחד מהם יש סיפור יפה על איך חשב שזה נס, ושהאמונה נתנה לו תקווה".
הכי יפים שיש
רוב הניצולים נושקים היום לגיל 90, וחלקם כבר בעשור העשירי לחייהם. הם איבדו משפחות שלמות בשואה, אך הקימו אותן מחדש וזכו יחד למאות צאצאים, דור שלישי ורביעי. שניים מהם אף חובקים בני נינים - נכדים של נכדים. מאחוריהם חיים עשירים מלאי סיפוק ומשמעות, שספק אם היו בכלל בחלומות שלהם כילדים ונערים בשואה.
"החלטתי לעשות אותם בצבעים חיים, לא בשחור לבן", אומרת ענגלנדר. "אני עושה אותם הכי יפה שאני יכולה. אני באה לסביבה שלהם כדי להראות שיש להם חוסן, שהם בנו בית, שיש להם 95 נכדים ושיש תקווה ואהבה באמונה שלהם".
הנרי לוסטיגר ת'אלר, המפתח הרעיוני של התערוכה, מוסיף: "התמונות לא בשחור-לבן אלא בצבע. הן מתייחסות לכוח החיים. אנחנו רוצים לשנות את השיח מהקורבן והאסיר, לאדם שמסוגל לצקת משמעות בעולם של מוות. למרות כל מה שנלקח מהם - אובדן המשפחה, אובדן החברים ואובדן שמם, בהיותם רק מספרים - הם החזיקו באמונה שלהם"
תמונת הניצחון של העם היהודי
את השנים הקשות על האדמה הארורה, היו הניצולים מעדיפים לשכוח, אבל האוצר הראשי התעקש להחזיר אותם לאושוויץ. וכך, בעוד שבמוזיאון שבתוך המחנה המיצגים המוכרים - תאי גזים, משרפות וערימות שיער שנתלש מהמתים - הרי שמחוץ לשער, על הדשא הירוק, מופיעה תמונת הניצחון של העם היהודי על הנאצים - השורדים שהקימו הכול מחדש. שם, דווקא שם, ביקשו שלושת האמנים לחקור ולשאול ולספר איך השפיעה האמונה הדתית המוצקה על החוסן הנפשי במחנות ועל החיים שאחרי.
"זו שאלה שמעסיקה אותי במשך הרבה זמן - לקחת סיפור שמבוסס על אמונה, על קדושה, ולשים אותו במרחב של החילול, של הלא-קדוש", מגלה לוסטיגר ת'אלר. "הנושא העיקרי הראשון שלנו היה איפה לשים אותו. באושוויץ יש נרטיב כל כך עוצמתי של העבריינות. אבל בואו ננסה לדמיין את העולם הפנימי של השורד. לא את הייצוג של המוזלמן, של המת המהלך, אלא הייצוג של השורד ושל הנספה. על מה הם חשבו".
"ראיינתי מאות אנשים במהלך 15 שנים האחרונות, ניצולים, ואף אחד מעולם לא דיבר על התנגדות רוחנית. מעולם. אני מדבר על אמונה. אף פעם לא על התנגדות רוחנית. הם מדברים על המחשבות שלהם, ההתנהגויות שלהם. ליהודים במיוחד, המימד הקולקטיבי מאוד חשוב, כי יש לך עוד יהודי שאתה יכול להתפלל איתו, וזה מייצר רמה של הבנה ורמה של משמעות יוצאות מן הכלל. אז זה גם המימד האינדיבידואלי וגם המימד הקולקטיבי שמאוד חשובים פה".
ניצול השואה שר "שמע ישראל"
ב"עמוד אש" מצפים לבואם של כארבעה מיליון מבקרים בשישה-עשר החודשים שבהם תוצג "דרך עדשת האמונה", עד לנעילתה באוקטובר 2020, לקראת ציון 75 שנה לשחרור המחנה. כמו טקס הפתיחה שנערך בשבוע שעבר מחוץ למוזיאון אושוויץ, גם התערוכה עצמה צנועה ומאופקת למדיי, ויוצריה אף הקפידו שלא תהיה אמנותית יתר על המידה. פחות הגראונד-זירו של השואה - יותר בגובה העיניים של הניצולים.
כך קרה שאחד הרגעים המרגשים סביב ההשקה היה בכלל בקרקוב, כמה שעות טובות אחרי שהנאומים פסקו והמצלמות כבו, כשיוזמי התערוכה ארגנו ארוחת ערב חגיגית לכבודה, עם אורח מיוחד - אברהם זלצר בן ה-91 מניו-יורק, אחד מתוך אותם 21 הניצולים, שהגיע במיוחד לפולין כדי לצפות בתערוכה בכיכובו ולהוכיח שסיפור החיים המרשים והמשפחה הענפה שהקים אינם רק מיצג מוזיאוני.
שם, במלון שרתון, כשלצדו הכוכב היהודי העולמי יעקב שוואקי, וכשהוא מוקף בילדיו, נכדיו וניניו שליוו אותו כל הדרך מארצות הברית - שר זלצר בגאווה את המילים שכנער צעיר יכול היה רק למלמל ולהתפלל בסתר, כשחרב מונחת על צווארו: "שמע ישראל". ואם תרצו – זוהי תמונת הניצחון. עם ישראל חי.
- הכותב היה אורח תערוכת "דרך עדשת האמונה", אושוויץ
לפנייה לכתב/ת 
