בגידות ומאבקי ירושה: מה נעלם בסרט על פברוטי?
הסרט התיעודי של רון הווארד על זמר הטנור הגדול של המאה ה-20 מתאר את חייו הזוהרים של לוצ'אנו פברוטי. אבל הוא שוכח את הבגידות, מאבקי הירושה, ביטולי המופעים והשערוריות שנודעו אחרי מותו - והן חלק בלתי נפרד מסיפורו של אייקון האופרה
הוא מגיע לבית האופרה היפהפה כי עשרות שנים קודם לכן הופיע שם אנריקו קרוזו, גדול זמרי הטנור של סוף המאה ה-19. קרוזו, הוא ראשון זמרי האופרה שמכר יותר ממיליון תקליטים בתחילת המאה ה-20 עם האריה המפורסמת "צחק ליצן" מתוך "הליצנים" של לאונקוולו. לוצ'אנו פברוטי לעומתו, מכר 100 מיליון תקליטים והאלבום של קונצרט שלושת הטנורים שבהקלטתו השתתף, נחשב לתקליט המוזיקה הקלאסית הנמכר ביותר.
הסרט החדש שיוקרן ב-25 בספטמבר במוזיאון תל אביב (בליווי הרצאה וקונצרט) הוא שיר הלל לזמר. הוא מורכב מרצף של ראיונות טלוויזיוניים עם מנהליו, שותפיו לדרך פלסידו דומינגו, חוזה קאררס וזובין מהטה והנשים של חייו - שתי נשותיו ובנותיו. אשתו השנייה ניקולטה מנטובני אף ביקרה בישראל לכבוד הקרנת הבכורה של הסרט. סיפור האהבה שלהם נודע כסנסציה משום שמנטובני הייתה סטודנטית צעירה לביולוגיה בשנות ה-20 לחייה ופברוטי בן 57 כשהרומן ביניהם החל. לימים הייתה לאישתו ולאם בתו הצעירה.
"בכל יציאה לטיסה למקומות שונים היו לו עשרים ושלוש מזוודות והוא היה צריך לדעת מה יש בכל אחת מהן. היכן המטפחות הלבנות שהוא נהג לאחוז ביד שמאל כשהופיע ברסיטלים ובקונצרטים וכמוהן הגבינות, הנקניקים, הפסטה, הסירים והמחבתות שמהן בישל לעצמו ולאחרים ארוחות בכל מקום אליו הגיע", מספרת בסרט הזמרת האמריקנית מדלין רנה, ששימשה גם כמזכירתו האישית.
הסרט החדש מצטיין בעיקר במחמאות לפברוטי. בנם של האופה ממודנה ששר במקהלת הכנסייה, וגדל על ברכיהן של נשים - אימו, סבתו ודודותיו. פברוטי חשב בכלל לשחק כדורגל, אך ממדיו לא הלמו את המקצוע. הוא השתעמם מעבודתו כמורה ופנה לשיווק פוליסות ביטוח. התנסויות בזמרה הובילו אותו למורה והופעה בבית אופרה מקומי באיטליה הובילה להופעות מחוץ לאיטליה. הרגע הגדול שלו הגיע כשאחד הטנורים הגדולים של התקופה, ג'וזפה די סטפנו, נאלץ לבטל הופעה בבית האופרה קובנט גארדן בלונדון. פברוטי החליף אותו בתפקיד רודולפו באופרה "לה בוהם" ועם התפקיד הזה כבש את בית אופרה, והיתר היסטוריה.
הסרט מפרגן במידה רבה של צדק גם להרברט ברסלין, מי שהיה מנהלו האישי של פברוטי כ-36 שנים ונחשב לאחד האנשים השנואים בתעשיית המוזיקה, אף שהוא אחראי להפיכתו מזמר אופרה מצטיין למותג עולמי. ברסלין חשף אותו להמונים, כשפברוטי תהה מה עושים עם הידיים כשאין תלבושות או תפאורה, ייעץ לו: "תחזיק מטפחת". מאז המטפחות הלבנות הענקיות והצעיפים, היו לסמלו המסחרי. בספרו על ההצלחה סיפר ברסלין על טלפון שקיבל מזמר הטנור לאחר שמזכירתו וזוגתו מדלן רנה עזבה אותו. "אני עומד לקפוץ מן החלון". "תירגע, נדבר בבוקר", אמר ברסלין. "למחרת בבוקר טלפנתי אליו, הוא היה במיטה ואכל ארוחת בוקר. "נו, קפצת?", "ניסיתי אבל מסגרת החלון צרה מדי", ענה לו הזמר.
עוד מגזין מוזיקה:
חנן בן ארי: "רק בבת החמישית נפל לי האסימון - אני אבא"
עם הגיטרה על הכתף: ההקלטה הנדירה של החייל שלום חנוך
למה אנחנו אוהבים את המוזיקה אבל סובלים בהופעות?
הסרט מלווה את הרגעים הגדולים, וגם האנושיים מאוד. למשל כשפברוטי מבטל סדרה ארוכה של הופעות באולמות, באצטדיונים ובבתי האופרה ומתגייס כל כולו לטיפול בבתו הצעירה. הסרט מלווה אותו כשנודע שניקולטה ילדה בת שחיה ובן שלא הצליח להיוולד חי. או רגע השינוי בחייו, כאשר הוא ודומינגו (שתחקיר על הטרדות מיניות מצידו
פורסם לאחרונה) התגייסו לטובת חברם קאררס שחלה בלוקמיה, והופיעו יחד עם המנצח זובין מהטה במרחצאות קרקלה ברומא בקיץ 1990, ערב משחק גמר הגביע העולמי בין גרמניה לארגנטינה. או את שיתופי הפעולה שלו עם אמני רוק בקונצרטי צדקה ובהופעות במודנה שבה גדל: בונו, סטינג, בי בי קינג, אריק קלפטון הספייס גירלז כולם
הופיעו בה בזכותו וגם החברות עם הנסיכה דיאנה.
אולם הנימה המחמיאה של הסרט משכיחה את החלקים הפחות זוהרים בחייו של הטנור. ביטולים חוזרים ונשנים ברגע האחרון של הופעות שהביאו למחיקת שמו מרשימת הזמרים שרוצים לעבוד איתם. כך, בית האופרה שבו התגלה, הקובנט גארדן בלונדון, קיבל הודעה ממנו שהוא חולה כשצילום חשף שבאותו הזמן הוא בילה על חוף ים באתר נופש מרוחק. זמרים קבלו על כך שהוא מגיע לבית אופרה שהתפקיד שהוא אמור לגלם אינו מוכן ואם לא די בכך בחזרות נהג להעיר לכולם.
איש לא טען שלפברוטי כישורי משחק מרשימים. כמו לא מעט זמרים לפניו הוא סמך על קולו המפואר שיעשה את העבודה והקהל לא התרגש מכך שהוא אינו שחקן. אבל לקראת סוף הקריירה שלו גם גם קולו לא הגיע לגבהים. בהופעתו הלא מוצלחת ב"אותלו" בניצוחו של גיאורג שולטי, הוצב עוזר סמוי מן העין שיהיה מעין לחשן. בהופעותיו האחרונות פברוטי פיזר במקומות רבים על הבמה כוסות מים ופרוסות תפוחי עץ שבעזרתם קיווה לשמר את איכויות קולו שהלכו ודעכו.
ניסיונותיו הפתטיים לשמור על צבע השיער השחור תועדו לאחר שהשאיר אחריו מצעים צבועים בשחור בחדרי מלון. וידועות גם אמירות נגדו של ידוענים ובהם רודולף בינג מנהלו האגדי של בית האופרה מטרופוליטן בניו יורק שאמר בריאיון בשנת 1981 "זה עולה לי על העצבים לראות את הפנים המטופשות והמכוערות בכל מקום. זה לא נחוץ וזה לא מכובד".
הסרט לא נותן מקום למאבק הארוך על ירושתו בין שלושת בנותיו מאישתו הראשונה לבין אלמנתו ניקולטה. על רשימת הנכסים שכללה שלוש דירות בניו יורק, בית בפזארו ובתים נוספים באיטליה, ובמונטה קרלו. אחת העדויות שהסעירו את העולם סמוך למותו הייתה של רופאה איטלקיה ד"ר לידיה לה מארקה, אשתו של המנצח ליאונה מאג'יי (שניצח על פברוטי בעבר). לאחר שהיא ובעלה ביקרו אותו בבית החולים. "כשבאנו לבקר אותו היו איתנו בחדר בתנו אלואיזה, ניקולטה אשתו ובתם אליצ'ה.
"פברוטי הפתיע את כולנו ובקש מכולם לצאת. ראיתי שניקולטה מחווירה ואז הוא חש משוחרר. הוא ובעלי שוחחו מעט על כדורגל ואז הוא החל לדבר. 'ניקולטה מענה אותי. היא מבודדת אותי, היא מונעת מחברים שלי להגיע, מדברת רעות בבנותיי ומקיפה אותי באנשים שאני לא מחבב. היא אפילו סילקה את טינו העוזר האישי שלי'". פברוטי דיבר ללא הפסקה כעשרים דקות. "היא (ניקולטה) מדברת כל הזמן על כסף ומגישה לי מסמכים לחתימה ומאיימת שלא תרשה לי לראות את בתנו." ואז אומרת מארקה, "הוא אמר לי משהו שהעביר בי צמרמורת, 'את יודעת לידיה, איך כל זה יסתיים. או שאני אירה בעצמי, או שניפרד".
טרי רובסון, המנהלת האישית שלו הטילה ספק בדברי הרופאה. "אני ראיתי אותם מתווכחים על הדיאגנוזה שלו, על הדיאטה שלו, במלים אחרות היא תמיד ניסתה לגרום לו לאכול פחות ולעשות תרגילי התעמלות וזה הרגיז אותו." רובסון סיפרה שניקולטה דווקא נחלצה לעזרתו והעבירה לילות על מיטת השדה בחדרו.
העיתונים באיטליה ובעולם חגגו על דבריה של מארקה ויש שהרחיבו את הסיפור ליריבות אלימה של ממש בין ניקולטה לגרושתו של פברוטי. בתום שנתיים של דיונים ירושתו חולקה לשתיים - מחצית אחת לאלמנתו ומחצית שנייה לבנותיו מאשתו הראשונה.
אולם מה שבאמת חשוב וכן מופיע בסרט, היא חשיבותו של פברוטי עבור עולם האופרה. מיליוני בני אדם שלא ידעו מהי אופרה מזהים אותה בזכותו. קולו החזיר את האופרה למקום שממנו היא יצאה, אל העם. להיטי האופרה שבו להיות להיטים מזוהים שמעריציהם רבים. ממש כמו שאמר לי פעם חנווני פקיסטני בחנות מכולת קטנה בלונדון: "סלח לי אדוני, תיכף אני אעזור לך אני רק רוצה לשמוע את השיר ברדיו עד הסוף." השיר היה האריה "איש לא יישן" מתוך "טורנדוט" של פוצ'יני מפיו של פברוטי - כצפוי.