אז מה אם הוא מת? לשלול לו את פרס ישראל!

מעמוס עוז, דרך שולמית אלוני ועד למקרה הנוכחי של פרופ' ראובן פוירשטיין, קלה האצבע על אקדח הבקשות לשלילת הפרס. האשם הוא ביהמ"ש העליון

פרופ' אשר מעוז פורסם: 16.07.19 , 16:22

פרופסור ראובן פוירשטיין מעיד שוקי ויטה פרשת שוחד בית המשפט (צילום: מוטי קמחי)

פרופ' ראובן פוירשטיין ז"ל(צילום: מוטי קמחי)

העתירה שהוגשה לאחרונה לבית המשפט העליון בתיק 170/19 הייתה מן ההזויות בתולדות המערכת השיפוטית. העותרת, עורכת דין ובת למשפחה שמוצאה ממרוקו, ביקשה להורות לשר החינוך לבטל הענקת פרס ישראל לפרופ' ראובן פוירשטיין. הבקשה נומקה בספר שפרסם ושלדעתה הנו "גזעני, מצמרר וחריג בתכנו" אשר יצר "סטריאוטיפים ודעות קדומות" כלפי העולים ממרוקו.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

לא הפריעה לעותרת העובדה שהספר פורסם לפני למעלה מיובל שנים, שהפרס הוענק לפוירשטיין, פסיכולוג ואיש חינוך מוביל, לפני 27 שנים, וכן לא שפוירשטיין הלך לעולמו לפני חמש שנים. היא גם תבעה פיצויים בסך 350 אלף שקל מעיזבונו של המנוח משום שנפגעה כבת ליוצאי מרוקו.

אפעס, את חטא העתירה יש לתלות בהחלטה של בית המשפט העליון עצמו. זו ניתנה לפני יותר משני עשורים בעתירה לשלול משמואל שניצר פרס ישראל בתחום העיתונות הכתובה. טענת העותר, ח"כ אדיסו מסאלה, הייתה שיש לשלול את הפרס בשל מאמר בוטה שפרסם שניצר ובו ביקר את העלאתם של בני הפלאשמורה בראותו בהם נושאי מחלות שמסכנות את בריאות הציבור.

בית המשפט היה ער להוראת החוק שלפיה החלטה על מתן ציון, תואר ופרס אינה יכולה להיות נושא לדיון בבית משפט. ואף על פי כן ביטל את החלטת הוועדה כשקבע שהמאמר המדובר לא היה לנגד עיניה. הוא עשה כן חרף קביעתו שלפיה דיוני ועדת השופטים חסויים, מה שמקשה, בדרך כלל, לברר מה היה ומה לא היה לנגד עיניה.

ומנין הסיק בית המשפט שהוועדה לא הייתה מודעת למאמר? הוא למד זאת מראיון שהעניק יועץ השר לפרסי ישראל. לימים דווקא סיפר יו"ר הוועדה, השופט גבריאל שטרסמן, כי הוא היה מודע למאמר אלא שלא נשאל על כך.

ההחלטה בעניין שניצר פתחה פתח לשפע עתירות לביטול החלטות בדבר הענקת פרס ישראל, אלא שכולן נדחו. ראשונה הייתה עתירתו של סגן שר החינוך צבי הנדל לשלול את פרס ישראל מעמוס עוז בשל מאמר שפרסם שמהווה "פגיעה קשה בציבור הרחב". במאמר כתב עוז על "גוש אמונים", כי זו "כת משיחית, אטומה ואכזרית... כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומצ'יקים ורוצחים, שהגיחו מתוך פינה אפלה ביהדות... ממרתפי ההתבהמות והסיאוב... להשליט פולחן דמים צמא ומטורף".

בית המשפט דחה את העתירה משלא הוכח שהמאמר נעלם מעיניה של הוועדה. ועוד הוסיף כי אין זה מדרכו להתערב בשיקוליהם של גופים העוסקים במתן פרסים וציונים. מאותה סיבה דחה בית המשפט עתירה לשלול את פרס ישראל משולמית אלוני כשקבע, כי "אין כל יסוד להניח שהוועדה לא הייתה ערה להתבטאויות כאלה או אחרות של אלוני".

נדחתה גם עתירת הפורום המשפטי למען ארץ ישראל לשלול את הפרס מפרופ' זאב שטרנהל, זאת חרף דברים קשים שכתב על ציבור המתנחלים, כמו: "לרבים בישראל, אולי אף לרוב המצביעים, אין ספק בדבר הלגיטימיות של ההתנגדות המזוינת בשטחים עצמם. אילו הייתה בפלשתינים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות ולא פוגעים בנשים ובילדים, ונמנעים מירי על גילה, על נחל עוז ועל שדרות, כן היו נמנעים מהנחת מטענים מצידו המערבי של הקו הירוק. בדרך זו היו הפלשתינים משרטטים בעצמם את פרופיל הפתרון שממילא יושג בעתיד: הקו הירוק המתוקן יהיה גבול בינלאומי ושטחים יוחלפו כדי לפצות את הפלשתינים על האדמות שכבר סופחו לישראל ואולי עוד יסופחו".

ואם לא די בכך, הרי בהזדמנות אחרת כתב: "רק מי שיהיה מוכן לעלות על עופרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלי".

בית המשפט קבע: "אין זה סביר כי הבעת עמדה או התבטאות מעין זו תעלים כלא הייתה, בהינד עפעף, את פעילותו ארוכת השנים ותזכה במשקל העולה על תרומתו לחקר מדע המדינה, לתרומתו לאקדמיה ולחברה בישראל".

זהו אותו בית משפט ששלל את הפרס משניצר, מגדולי הפובליציסטים בישראל, וזאת בשל מאמר בודד מבין אלפים שפרסם. כך נהג בית המשפט בכל שאר המקרים שבאו בפניו ודחה את העתירות. מי ששלל משניצר את פרס ישראל, בל יתפלא שנמצאה מי שבקשה לשלול למפרע את הפרס ממי שנמצא זה מכבר בעולם שכולו טוב.