קייטנת התקווה של שארית יהודי אתיופיה
"רק במפגש עם הנוער והילדים, מתחילים להבין. ופתאום זה כבר לא 'המאבק לעליית יהודי אתיופיה', אלא מאבק בשביל דני, ומסי, שמעון ושמואל, קפלה, אלמנש, טמסגן ועוד רבים וטובים כמוהם". אביטל ליסקר, פעילה במאבק להעלאת שארית יהודי אתיופיה לישראל, משתפת בחוויות בקייטנה בה התנדבה במחנה ההמתנה לעלייה לישראל בגונדר שבאתיופיה. צפו
זאת לא עוד קייטנה - לא כמו בארץ, לא כמו בחו"ל. כאן אין סופרנלד או בריכה, הילדים לא מקבלים שוקו עם הלחמניה. כאן יש רק מחברת, ועט, המון אמונה בלב ובעיקר תקווה. יש הרבה דעות לסיפור הזה, ומספיק דיבורים, שמועות, עובדות. אבל אין כמו לראות בעיניים את האמת בשביל להאמין.
ואפשר לדבר על המצב עוד הרבה, להאשים, להוכיח, לבקר, לשקר. אפשר לתרץ עד מחר ולהגיד למה לא הם, אבל אני רוצה רגע להסביר למה כן.
צפו בפעילות בקייטנה במחנה ההמתנה בגונדר:
כי רק במפגש עם הנוער והילדים, מתחילים להבין. ופתאום זה כבר לא 'המאבק לעליית יהודי אתיופיה', אלא מאבק בשביל דני, ומסי, שמעון ושמואל, קפלה, אלמנש, טמסגן ועוד רבים וטובים כמוהם. ומבינים על מה כל המאבק הזה. על צדק, על נשמות טובות של אנשים.
7,500 שארית יהודי אתיופיה עדיין ממתינים לעלות לישראל. הם מקיימים אורח חיים יהודי דתי בשתי קהילות בגונדר ואדיס אבבה. חלקם קרועים יותר מ-20 שנה מילדיהם, אחיהם והוריהם שכבר עלו לישראל.
בשנת 2015, ממשלת נתניהו קיבלה החלטה פה אחד להעלות את כל שארית יהודי אתיופיה. למרות ההבטחות הרבות של רה"מ, שעריה של מדינת ישראל עדיין סגורים לבני הקהילה. האפליה של הממשלה בנוגע לעלייה מאתיופיה היא עוד ביטוי כואב של האפליה כלפי יוצאי אתיופיה בישראל, שאנו עדים לה היום.
אלפי חלומות מנופצים
בעקבות שנה של חקירות, שאלות, סיפורים ורצון סוף סוף הגעתי לשם, לקהילה היהודית בגונדר. שנה שאני מחכה לכתוב דבר כזה בלב שלם. החלטתי לחזור לאתיופיה אחרי טיול שם בשנה שעברה למרות הכל, למרות הקושי והעומס בלימודים. מתוך הבנה שיש דברים יותר גדולים מכל מה שאנו עושים ביומיום. הזדמנות לגלות, לשנות לתקן עוול שנוצר, להיות חלק מההיסטוריה.
אחרי חודש אינטנסיבי של עשייה, עבודה, והדרכה רואים את הדברים אחרת. מתוך הבנה, מבפנים מתוך קרבה ואהבה. כשפוגשים את המדריכים מקרוב מול הילדים בקייטנה, בקבוצות של כאלף ילדים בכיתות בסך הכל. פגשנו קהילה חזקה ומגובשת, עם אלפי חלומות מנופצים. שלמרות הכל הם לא מפסיקים לרגע להאמין ולאבד תקווה.
אפשר להבין את המורכבות שבסיפור, אבל את העובדה שאמא מחכה לבנה כבר 20 שנה אי אפשר להבין. או את זה שמשפחות נקרעות לבין אתיופיה לבין ישראל.
את השיעורים והדיונים בבית המדרש כל ערב רק מי שהיה שם יוכל להרגיש. את השיחות נפש על אלוקים, על דת, על יהדות, על הישרדות. את המסירות ומוכנות לעשות הכל כדי לשמוע שיעור תורה. את הרצון הכל כך חזק ללמוד כל הזמן, לכתוב עוד ועוד מילים בעברית בכל רגע פנוי.
להישאר שעות ארוכות בקהילה, ללכת שעה בגשם כדי להגיע בזמן לתפילה. את הצפיפות בבית המדרש, את אלו שאין להם כמעט כלום ולמרות זאת יש להם כמעט הכל.
בא לך לבכות איתם, לקחת אותם איתך
כמות הפעמים הגדולה שבא לך לבכות איתם, לקחת אותם איתך. אנחנו יכולים ללמוד מהם כל כך הרבה אם רק נקשיב למה שיש להם להגיד. והלוואי והייתה אפשרות להשאר שם גם שנה. את קולות השירה המצמררת של מזמורי שבת עוד שומעים בראש, את הכמיהה לארץ ישראל עוד מרגישים בלב. תגידו לי למי עדיין יש רצון כל כך חזק כמוהם?
אפשר לדבר ולכתוב ולצלם, אבל את הדברים הגדולים באמת, הרגעים שזוכרים ונצרבים עמוק בלב אי אפשר להסביר אף פעם. את ההליכות והריקודים, את תחושת האחווה, השמחה ביחד, האחדות. הקהילתיות של להיות יהודי בגלות, להילחם על החיים ולשרוד למען האמת ולמען משהו גדול יותר. את בית הקברות של יהודי גונדר שמתו לפני שזכו להגיע לארץ, ואת הדמעות בעיני הילדים, לא שוכחים בקלות.
לשאלה "למה לא"? עדיין אין תשובה הגיונית. תשובה לזה שיש יהודים שמוכנים לעשות הכל בשביל לעלות לישראל, ולא נותנים להם בזמן שאלפים אחרים מהעולם יכולים לעלות בלי שום קשר לזהות היהודית שלהם, או התכנון לשמור על יהדותם בארץ - לעומת יהודי אתיופיה. תשובה לסבל הנמשך, לשירים שאין מי שיקשיב להם, לשאלות הנותרות ללא מענה. לחברים הנקרעים ביבשות שונות, לחלום הגנוז.
לקום כל בוקר מחדש למציאות שבורה
כששרו פתאום בבית כנסת במוצאי שבת את השיר "ושבו בנים לגבולם", הבנתי שמדובר באמת. בקרובים, בחברים, בבני משפחה. קל מאוד לדבר על המצב ההזוי של משפחות מפוצלות, קרועות, אבל רק ברגע שמבינים ורואים את זה בעיניים זה מקבל משמעות אחרת.
כשפוגשים את החברים שלהם בארץ, עם דמעות בעיניים וריגוש שלא ראינו פה כבר שנים ודורות. כמה אהבה לארץ, לעם, לישראל. כמה כוח רצון ותפילות בכוונה. כמה כוח צריך בשביל לקום בכל בוקר מחדש לתוך מציאות שבורה, מבלי להשבר מבפנים ולהמשיך להאמין.
ופתאום כשחוזרים לארץ מתחילים להעריך, יותר לחשוב, יותר לאהוב. את היהדות, את הדת והמדינה. אבל עם כל האהבה נוסף גם כעס גדול כלפי הממשלה, שעושה כל כך הרבה עוול לאנשים טובים. אנשים בעלי יכולות, בעלי כמיהות ושאיפות. אנשים שהמדינה שלנו זקוקה להם, שיכולים לתרום ולעזור, להרים את הצבא, את הישיבות ולימוד התורה, את אהבת האמת והצדק.
כמה שנאת חינם אנחנו רואים בזמן האחרון. כמה חוסר ידע שנגרם מחוסר מודעות ורצון לראות ולקבל את האמת. לשמוע מבפנים, להכיר, לשתף, להשתתף בצרתם. בימים כאלו של התחלה של גאולה, אנחנו זקוקים לקצת יותר הכלה בלב בשביל ליצור שינוי, בשביל להתחזק, בשביל להמשיך את התהליך של קיבוץ גלויות. מי יזכה ונדע לקבל את הטוב ולראות את היופי בכל דבר.
אז תפתחו רק לרגע את הלב. תסתכלו, תשמעו ואולי גם בכם זה יגע וייכנס לכם עמוק לנשמה.
אביטל ליסקר היא סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה וקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן, פעילה במאבק להעלאת שארית יהודי אתיופיה לישראל.
לפנייה לכתב/ת 
