ביקורת סרט - "אהבה ממבט שני": טוויסט בלי אמירה
יום אחד גבר מתעורר למציאות מקבילה שבה אשתו לא מכירה אותו כלל. האם הוא יצליח להחזיר אותה אליו? זו השאלה שעומדת בבסיס הקומדיה הרומנטית "אהבה ממבט שני", שאמנם חביבה - אבל מוגבלת רעיונית
לפני כשנה הלך לעולמו הפילוסוף האמריקני סטנלי קאבל. בין שלל הנושאים שבהם עסק זכורים ספריו על הקומדיות והמלודרמות הקלאסיות של הוליווד. את הקומדיות הרומנטיות של שנות ה-30 וה-40 הוא הגדיר כ"קומדיות של נישואים מחדש". במושג זה התייחס למנגנון עלילתי-אידיאולוגי שבו זוג נשוי, או כזה שהיה בתהליך חיזור משמעותי, עובר פרידה או גירושין, שלאחריהן יש חזרה המובילה לכינון מחדש של הקשר. החזרה נשענת על בסיס חדש ושלם יותר של הבנה הדדית, וניתן להבין אותה כדרכה של הקומדיה הרומנטית להדהד את השיקום של הערבות החברתית, באופן שהולם את הלך הרוח בעידן ה"ניו דיל" של רוזוולט.
מנגנון עלילתי זה אינו מוגבל רק לקומדיות הרומנטיות של שנות ה-30 וה-40 אבל אז יש לשאול מהו התפקיד המשתנה של תהליך הפרידה-חזרה. השכחה היומיומית של הקשר ב-"50 דייטים ראשונים" (2004), והמלכודת הקוסמית של אירועי יום שחוזרים שוב ושוב על עצמם ב"לקום אתמול בבוקר" (1993), הן שתי דוגמאות מודרניות לכך. עולה על שניהם "שמש נצחית בראש צלול" (מישל גונדרי, 2004) כדוגמה מבריקה לעיסוק בחולשות האנושיות שמובילות לקשר, מערערות אותו ומובילות לשכחה מכוונת, וחוזרות ומשקמות אותו. חשיפת המעגליות של התהליך היא בחינה כואבת של הפנטזיה הרומנטית הקלאסית, אבל דווקא משום כך יש לבחירה הכמעט נטולת תקווה לחזור נופך רומנטי ממשי.
לעוד ביקורות קולנוע:
קשה שלא לחשוב על סרטו של גונדרי כשצופים ב"אהבה ממבט שני" (Mon inconnue) של הבמאי הצרפתי הוגו ז'לין, שגם בו יש מנגנון של שכחה וחזרה הקשור לממד של פנטזיה. ב"שמש נצחית" זו הייתה טכנולוגיית מד"ב של מחיקת זיכרונות, וב"אהבה ממבט שני" הגיבור מוצא עצמו בעולם מקביל שבו הקשר הזוגי שלו מעולם לא התקיים.
ההבדל המשמעותי ביותר בין הסרטים הוא באמירה שלהם. סרטו של ז'לין מציע רעיון של פנטזיה אבל לא מנסח תובנה חדשה עקב כך. חולשה זו ניכרת לא רק ביחס לסרט עכשווי כמו "שמש נצחית", אלא גם ביחס לקומדיות הרומנטיות מלפני כמעט 90 שנה. בעוד אלו שאפו ליצור איזון חדש ונאור בין הגבר והאישה, ב"אהבה ממבט שני" הניסיון לאיחוד מחודש מונע על ידי היגיון של הכאה על חטאו של הגבר ותו לא.
עד סיום כותרות הפתיחה של "אהבה ממבט שני" קורה לא מעט. הפתיחה היא בפריז השוממה והקבורה תחת השלג לאחר אפוקליפסה אקולוגית. דמות הגיבור הפועל בעולם זה תתגלה במהרה כבת דמותו של הנער רפאל (פרנסואה סיביל) הכותב את עלילות העולם הפוסט-אפוקליפטי במחברתו. בעודו בבית הספר רפאל שומע קול נגינה בפסנתר המוביל אותו למקום בו מתאמנת נערה מוכשרת במיוחד בשם אוליביה (ג'וזפין ג'אפי). תוך זמן קצר תתפתח בין השניים אהבה גדולה, והיא אף תתרום את החלק החסר לרעיון הסיפור שרפאל מנסה לכתוב: הכנסת דמות נשית המבוססת על דמותה לעולם הפוסט-אפוקליפטי כדי שתהיה עזר לנגדו של הגיבור.
מונטאז' מהיר מתאר את התפתחות הקשר לאורך השנים הבאות. רפאל מפרסם את הספר, שהופך להיות הצלחה גדולה המובילה לסדרת ספרי המשך. בעוד הקריירה שלו ממריאה, אוליבייה מתרחקת מהחלום שלה להפוך לפסנתרנית מצליחה והופכת למורה לנגינה בבית ספר. הקשר ביניהם הולך ומתערער ככל שרפאל שקוע בהצלחתו והיא מתוסכלת מהתפוגגות האהבה וחלומות ההגשמה העצמית. המשבר מהדהד בספר האחרון של רפאל שבו הדמות הנשית, בת דמותה של אוליבייה, עומדת להיות מומתת בעוד הגיבור ימשיך בדרכו לבדו.
בנקודת השיא של המשבר מתרחש אירוע הפנטזיה המניע את העלילה. רפאל מתעורר לעולם שנראה מאוד דומה למוכר לו אך גם שונה בתכלית. בעולם זה רפאל ואוליבייה לא נפגשו ואהבתם מעולם לא התרחשה. המחברת שבה רפאל ניסה לכתוב נשארה במגרה, והוא עצמו עובד כמורה לספרות בתיכון. אוליבייה, לעומת זאת, הפכה לפסנתרנית בעלת מוניטין בינלאומי.
רפאל זוכר כל פרט בחייו בעולם הקודם, ואין לו שמץ מושג לגבי חייו של בן דמותו בעולם המקביל. אוליבייה לא מודעת כלל לקיומו של רפאל, והצלחתה מציבה אותה במעגלים חברתיים מאוד שונים מאלו של המורה בתיכון. האדם היחידי שבפניו חושף רפאל את סודו הוא פליקס (בנג'מין לברנהי), חברו הקרוב, בתקווה שהאחרון יסייע לו להתגבר על הפער המעמדי-מקצועי בינו לבין אוליבייה.
ההצגה המהירה בתחילת הסרט של שנות הקשר והנישואים של רפאל ואוליבייה מעצבת דמות שהופכת להיות לא נעימה. במשבר העומד לסיים את נישואיהם הוא לועג לניסיון של אוליבייה להציג עצמה כמי שהקריבה למענו. כמקובל בלא מעט סרטי פנטזיה שעוסקים במציאויות מקבילות (כמו, למשל, "אלו חיים נפלאים" של פרנק קפרה), הגיבור זוכה לפרספקטיבה בעלת ערך חינוכי המסייעת לו להבין ולהתנהג אחרת. חרף הסיטואציה יוצאת הדופן של העולם המקביל, הנוסחה הבסיסית של הז'אנר שולטת. גם אם נחשוב שהרעיון בבסיס העלילה מקורי, הרי שזהו לא יותר ממכשיר המאפשר לספר שוב את אותו סיפור מוכר.
שני השחקנים הראשיים נאים וסימפטיים. לברנהי, בתפקיד החבר הנאמן פליקס, ממלא היטב את הפונקציה של דמות המשנה הקומית, זו שבאמצעותה ניתן להאיר את הסיטואציה האבסורדית שבה מוצא עצמו הגיבור. "אהבה ממבט שני" הוא סרט חביב אבל, בסופו של דבר, מוגבל למדי.
