גמר אליפות אפריקה - הכל חוץ מכדורגל
אחרי טורניר מלהיב, קיבלנו גמר אלים וברמה נמוכה, מה שהוציא את החשק לצפות בו. למרות שלא הרשימה, לאלג'יריה הגיע לזכות, כי היא הייתה הטובה ביותר לאורך כל הדרך
למרות זכייה ראשונה של אלג'יריה בתואר מאז 1990, ואחרי טורניר מלהיב שכלל משחקים נהדרים מצד שתי הפיינליסטיות, קיבלנו גמר מלא באנרגיה ואמוציות, אך לצערנו הן הפכו את המשחק לטעון באגרסיביות ואלימות שהוציאו את החשק לצפות.
אולי זה מעמד הגמר, אולי זו ההתרגשות, אולי אלה הציפיות הגדולות, ואולי הכל ביחד. מה שבטוח, ההשפעה שלהם על המשחק הייתה רעה לשחקנים, לשופטים, למאמנים, ובעיקר לנו, האוהדים. המשחק נפתח בשער בדקה ה-2, לאחר שבעיטה של בגדאד בואונג'אח מאלג'יריה פגעה בשחקנה של סנגל, יוסוף סבאלי, ונכנסה לשער בריחוף. מאותו הרגע, שועלי המדבר "החנו את האוטובוס" ונכנסו למצב מגננה. סנגל החזיקה בכדור 63% מהזמן, מה שלא עזר לה להגיע כלל למצבים, עם או בלי קשר להגנת אלג'יריה.
שחקני אלג'יריה חוגגים (צילום: רויטרס)
המשחק התאפיין באגרסיביות יוצאת דופן מצד חניכיו של ג'ורג' לינקנס - שחקני אלג'יריה מבצעים תיקולים חריפים שזכו להתעלמות השופט פעם אחר פעם. רק בדקה ה-32 נשלף כרטיס (צהוב) ראשון לעברו של רמי בנסבאיני, שהיה אמור לקבל אחד כזה זמן רב לפני כן. היה נראה גם שאסמאעיל בן נאסר הגיע רק כדי ללכת מכות ולא כדי לשחק כדורגל.
אלג'יריה הציגה משחק רע שכלל הרבה עבירות אלימות והצגות של פציעות. רק בזכות שיפוט לקוי, משחק רע של סנגל וגם קצת מזל, אלג'יריה הצליחה לנצח. גם המשחק של סנגל לא היה טוב, בלשון המעטה. האגרסיביות של אלג'יריה הוציאה לאריות של טרנגה את הרוח מהמפרשים. במחצית הראשונה לא ראינו איום אחד ממשי על השער (חוץ מבעיטת וולה מרהיבה מחוץ למסגרת של מבאייה ניאנג), ושחקני הנבחרת פשוט היו חסרי אונים אל מול הגנת אלג'יריה.
במחצית השנייה השחקנים התעוררו וקיבלו ביטחון להתקרב ולאיים עוד על השער (בסך הכל 12 בעיטות לשער, מתוכן 3 למסגרת. לעומתה אלג'יריה בעטה רק פעם אחת לשער, בעיטה שהסתיימה בגול), אבל פשוט לא היו חדים מספיק בשביל להכניס את הכדור לשער.
והשיפוט? מאוד שנוי במחלוקת. מאוד. סך הכל, היו במשחק 50 עבירות, ומתוכן נשלפו רק 6 כרטיסים צהובים (ארבעה מתוכם במהלך 20 הדקות האחרונות, הרבה בגלל לחץ ואמוציות). בדקה ה-60 הייתה שריקה לפנדל, אך מיד לאחר מכן השופט חזר בו מהחלטתו אחרי הסתכלות ב-VAR (מוזמנים לצפות בשידור החוזר ולהחליט בעצמכם). ובנוסף לכל זה, רגע השיא היה בסיום המחצית הראשונה כששחקני הספסל של שתי נבחרות נכנסו לתגרה אלימה שזכתה להתעלמות מוחלטת של השופט בפתיחת המחצית השנייה.
ומה לגבי כוכבי כל נבחרת? שני השחקנים הראו מנהיגות, מקצוענות ודוגמה אישית לשאר שחקני הנבחרת. סאדיו מאנה, שחקנה של סנגל וליברפול הציג משחק נהדר, שכלל ריצות בלתי פוסקות, דריבל קטלני וחוכמת משחק יוצאת דופן. מאחרז דווקא לא היה פעיל כל כך מבחינה התקפית. שחקנה של מנצ'סטר סיטי עשה עבודה נפלאה בהגנה של אלג'יריה ועזר המון למרות היותו שחקן התקפי.
באופן כללי, הגמר לא היה ברמה גבוהה ואיכותית כמו שהתרגלנו לראות במהלך הטורניר. אבל אז יבוא יורגן קלופ, מאמנה של ליברפול, זה שניצח העונה בגמר ראשון מתוך חמשת האחרונים בהם אימן, ויאמר לכם שבגמר כמו בגמר, צריך לנצח. וכך עשתה אלג'יריה. והאמת? מגיעה לה. היא הציגה טורניר נהדר (פרט למשחק הגמר) ושיחקה פשוט מעולה.
בואו רק נקווה שבאליפות הבאה, נזכה לראות גם משחק גמר ברמה גבוהה.
לפנייה לכתב/ת 
ריאד מחרז
צילום: רויטרס
מומלצים
