בילי אליוט הקובני: "שיעורי הבלט היו איומים. כולם בשכונה חשבו שזה להומואים"
כנגד כל הסיכויים, קרלוס אקוסטה הפך לאחד מרקדני הבלט המפורסמים בעולם. אבל זה לא סיפור על ילד שחלם בגדול, אלא על אב נוקשה שדחף את בנו לעתיד טוב יותר, הרחק מקובה הענייה. "הוא היה כמו דיקטטור", נזכר אקוסטה בריאיון לרגל הסרט הביוגרפי "יולי", בו הוא מככב בתפקיד עצמו
מגיל צעיר, אקוסטה (בן 47) הפגין חוש קצב מרשים. אביו שזיהה את יכולותיו של בנו הקטן אילץ אותו להירשם לבית ספר לבלט. הסרט "יולי" שעלה בסוף השבוע האחרון לאקרנים, מגולל את סיפורו הייחודי של אקוסטה, מילד ששונא שיעורי בלט ועד לשחור הראשון שקיבל מקום קבוע בלהקת הבלט המלכותי. "יולי" מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של אקוסטה, No Way Home.
"שיעורי הבלט היו איומים. גרתי באזור בהוואנה שלא היו בו אמנים, והייתה סטיגמה - כולם בשכונה חשבו שבלט זה משהו שרק הומואים עושים. אז זה היה מביך בשבילי", מספר אקוסטה בריאיון טלפוני לרגל יציאת הסרט, בו הוא מככב בתפקיד עצמו. "אבי לא נתן לי ברירה, הוא פשוט שם אותי בבית הספר".
מאיפה הגיע הרעיון שלו לרשום אותך דווקא לבלט?
"הייתה לנו שכנה עם שני ילדים שלמדו בבית הספר לבלט. היא הציעה לו לבדוק את העניין כדי ששלושת הילדים יוכלו ללכת ביחד וזה מה שקרה. היא נתנה לו את הרעיון הזה - הוא ידע שאני אוהב לרקוד אז הלכנו לבדוק את זה".
בתור ילד הרגשת שיש לך כישרון?
"אהבתי לרקוד ברייקדאנס בשכונה וידעתי שאני תופס צעדים מהר. אבל במונחים של בלט לא ידעתי מה זה כישרון. שמעתי את המורים אומרים שאני ילד מוכשר אבל לא ידעתי מה זה אומר. הייתי מבריז הרבה מהשיעורים אבל תמיד כשחזרתי הייתי באותה רמה כמו כולם. והמורים שמו לב לזה, אחת המורות אמרה מול הכיתה שהיחיד שיכול לפספס שיעורים זה אני".
אבל אי אפשר לפתח קריירה של אמן אם אין תשוקה למקצוע.
"החיים הם לא לינאריים ואנשים משתנים. בתור ילד לא אהבתי את זה וחשבתי שזה משעמם. הייתי ילד היפראקטיבי, פרוע וחופשי. השיעורים היו איטיים ואני רציתי להסתובב בחוץ. רק אחרי ארבע שנים ראיתי מה זה בלט באמת. להקת הבלט של קובה הופיעה מולנו - ואני פיתחתי תשוקה לתחום שהפך לחיים שלי".
אחד הדברים המפתיעים בסיפורו האישי של אקוסטה, הוא שלימודי הבלט שלו בשנות ה-70 במדינה היו בחינם. "אחד מעמודי התווך של המהפכה בקובה, הייתה הזכות לחינוך לכולם. זה איפשר לאנשים כמוני ללמוד בחינם", הוא מספר על המהפכה של שנת 1959, שבה פידל קסטרו תפס את השלטון. "בלט זה מקצוע יקר, נעלי בלט יכולות להגיע למאות דולרים וזו רק נעל אחת, ואתה צריך הרבה. אותו הדבר עם שאר הבגדים וגם האימונים יקרים. בקובה היה חוק חינוך לכולם, בתי הספר היו נגישים ויצרו סביבה שכישרון יכול לפרוח בה. דורות של רקדנים שלרוב חיו באזורים כפריים ובתנאים לא טובים הצליחו להפוך את עצמם למקצוענים בזכות זה. זה משהו שאני מאמין בו מאוד כי אנחנו לא בוחרים את התנאים שבהם אנחנו נולדים".
בבית הספר היו שתי מורות נחושות שלא הפסיקו לתת הזדמנויות לילד שברח משיעורים וזלזל במקצוע, ואקוסטה מקדיש להן חלק נרחב בסרט. "באפריל עשיתי מופע גדול עבורן והזמנתי אותן, הן שתי המצילות שלי. כבר פרשתי מהבלט אבל בשבילן לבשתי את הטייץ ורקדתי. שתיהן מבוגרות עכשיו, מעל גיל 80, זו הייתה ההזדמנות שלי להגיד להן תודה".
באופן טבעי, הסרט מתמקד ביחסים של הרקדן עם אביו הקשוח, שלא הפסיק להתעקש ולחלום על עתיד טוב יותר לבנו - גם על החשבון הקשר ביניהם. "אבא שלי היה כמו דיקטטור. הוא רצה לעשות את הטוב בשבילי אבל הוא מעולם לא הקשיב לי. אני תמיד רציתי להיות לידו וליד המשפחה, לא היו לי שאיפות גדולות. הוא היה נהג משאית וחשבתי שאני אלך בעקבותיו, אבל הוא כל הזמן דחף אותי החוצה עד שהפכתי לזר בבית שלי", הוא מספר. "אחרי הרבה שנים בתור רקדן בלט הבנתי שאני לא מכיר את אבא שלי ולא ידעתי לאן אני שייך. החיים שלי השתנו דרמטית ולא היה לי על מה לדבר עם המשפחה שלי".
על אף משבר הזהות, אקוסטה תמיד רצה להיות קרוב למשפחתו. "ב-1994 כשהמצב בקובה החמיר, הייתי כנראה הקובני היחיד שרצה לחזור הביתה. כולם רצו לברוח. אבא שלי לא הבין את זה ודחף אותי ליוסטון, לא רק בשביל החיים שלי אלא גם בשבילם. הם היו צריכים תקווה, משהו שירים את הרוח שלהם. שלפחות אחד מאיתנו יהיה במצב טוב".
מתי סלחת לו?
"אחרי שאתה גדל אתה מבין שאתה לא יכול לכעוס על כולם. האמת היא שהחיים שלי נפלאים וזה בזכות הקריירה הזאת. וגם שיפרתי את החיים של המשפחה שלי - קניתי להם בתים, הבאתי אותם כמה פעמים ללונדון ואני יכול לעזור מבחינה פיננסית. אני נותן לאנשים ברחבי העולם רגעים של אושר כשהם באים להופעות שלי. זה משהו חיובי וזה היה החזון של אבא שלי".
הרבה פעמים ילדים שדוחפים אותם מגיל צעיר להצלחה סובלים מהרס עצמי בבגרות, זה משהו שעבר עליך?
"לא. אף פעם לא עשיתי סמים ולא עישנתי. מרגע שהבנתי בגיל 13 שאני רוצה להיות רקדן בלט כיוונתי את עצמי לזה. רציתי להיות טוב וידעתי שהדרך היחידה היא לשמור על הגוף והבריאות שלי. מעולם לא חוויתי הרס עצמי, להפך. תמיד הייתי אופטימי והאמנתי בעצמי".
אחרי שסיים את לימודיו ורקד בבלט של קובה, התקבל אקוסטה ללהקת הבלט של יוסטון, שם רקד חמש שנים. ב-1998 הוא הוזמן לבלט המלכותי של אנגליה כרקדן השחור הקבוע הראשון שלהם, שם גילם תפקידים בולטים וראשיים, כמו רומיאו ב"רומיאו ויוליה", "ספרטקוס", "כרמן" ועוד. המראה האקזוטי שלו, שאינו נפוץ בקרב רקדני בלט, משך אחריו מעריצים רבים, שבאו לחזות בפלא המקפץ בקלילות על הבמה. אז אקוסטה הביא את אביו ללונדון וסגר איתו מעגל. "הוא ראה אותי ב'אגם הברבורים' וגם ב'רומיאו ויוליה' והוא מאוד התרגש. הבאתי גם את אמא שלי ולאורך השנים את כל המשפחה שלי. אני שמח שעשיתי את זה עבורם".
איך היו השנים הראשונות בבלט המלכותי? זה שונה מאוד מהמקום שממנו הגעת.
"השנים הראשונות היו מאוד קשות. הגעתי מהבלט של יוסטון ובלונדון כל הזמן היה גשום ולא הייתה שמש. כשהגעתי התיאטרון היה בשיפוצים ולא היו מספיק מופעים לכולם אז הייתי צריך לחכות לתור שלי. זה הכניס אותי לדיכאון כי התחלתי לחשוב שעשיתי טעות. לא רקדתי, לא הייתה שמש ולא הכרתי אף אחד. אחרי שסיימו את השיפוצים הדברים החלו להשתפר כי הרבה רקדנים עזבו. זו הייתה ההזדמנות שלה חיכיתי".
כיום אקוטסה נשוי עם שלושה ילדים וחי על התפר שבין אנגליה לקובה, שם הגשים חלום והקים בית ספר למחול שנותן הזדמנויות לילדים כמוהו. הוא ממשיך לרקוד, אך את נעלי הבלט הנוקשות הוא תלה בשנת 2015 ועבר למחול מודרני. לישראל הוא עוד לא הגיע אף שקיבל הצעות להופיע כאן, ולדבריו ישמח לבקר בארץ הקודש. אפילו שימי הזוהר שלו מאחוריו, אקוסטה עדיין נחשב בקובה לכוכב גדול. "אנשים מזהים אותי כל הזמן. זה מדהים. ועכשיו גם 'יולי' מוקרן אז בכלל".