דעה: אלו לא עשבים שוטים, זאת תרבות האונס
"ברבות השנים מתחיל להתחוור לנו שהאדמה עצמה מורעלת. עוד אונס ועוד אונס ועוד אונס, מילדה בת 7 לבת 11 לבריטית בת ה-19. ואם אלו המקרים שדווחו בהרחבה בתקשורת בחודש אחד, תחשבו על כל המקרים שלא שמעתם עליהם ולא תשמעו עליהם לעולם. נעקור עשב שוטה אחד ונשליכהו, יצמחו עשבים במקומות נוספים. ועד שלא נפסיק לדשן את האדמה בערכים ובנורמות המעודדים אונס, כל מה שיצמח כאן יהיה מקולקל"
הלוואי שרוני דניאל היה הבעיה, ושאם רק היינו מעבירים אותו מתפקידו – כפי שמבקשים חותמי העצומה ביממה האחרונה – לא היינו שומעים יותר לעולם אמירות מסוג "היא הייתה רגילה לשניים שלושה, לפתע פתאום 12, זה השבר?", שאותה שאל באולפן "הקבינט" ברדיו 103FM, בהתייחס לתיאור החשדות לגבי האונס הקבוצתי באיה נאפה. אבל האמירה המזעזעת של האשמת הקורבן שמשתמעת לכאורה מדבריו, חרף העובדה שהתנצל עליה אמש, היא לא רק הבעיה אלא גם הסימפטום. היא סימפטום של מה שמכונה היום 'תרבות האונס', וחושפת עד כמה היא מושרשת עמוק בחברה שלנו. ובזה כבר הרבה יותר קשה לטפל.
רוני דניאל ספג ביקורת על יחסו לפרשת האונס - והתנצל
פעם נהגו לומר על אנסים שהם עשבים שוטים הסוטים מערכי החברה, ואינם מעידים על צביונה. שאם ננכש אותם מחוץ לגינה שלנו, היא (הגינה או החברה) תמשיך לצמוח ולשגשג בלא מפריע. אבל ברבות השנים מתחיל להתחוור לנו שהאדמה עצמה מורעלת. עוד אונס ועוד אונס ועוד אונס, מילדה בת 7 לבת 11 לבריטית בת ה-19. ואם אלו המקרים שדווחו בהרחבה בתקשורת בחודש אחד, תחשבו על כל המקרים שלא שמעתם עליהם ולא תשמעו עליהם לעולם. נעקור עשב שוטה אחד ונשליכהו, יצמחו עשבים במקומות נוספים. ועד שלא נפסיק לדשן את האדמה בערכים ובנורמות המעודדים אונס, כל מה שיצמח כאן יהיה מקולקל.
הדיווח התקשורתי על חקירת 12 הצעירים הישראלים החשודים בביצוע האונס הקבוצתי בקפריסין, חושף היטב את הערכים והנורמות הללו. בתכנית הרדיו שחוללה את ההמולה התורנית, ישב מועדון סגור של גברים וגיחך בגלוי לנוכח הפרשה. המעשה תואר כמשובה של נערים צעירים באווירת "טיול שנתי אינסופי בלי הורה משגיח". אתם יודעים הרי איך זה – נערים באים, שותים, נהנים ואולי גם אונסים. לא משהו חריג סך הכל. חומרת המעשה הוקטנה דרך שורה של בדיחות פרטיות של גברים על אווירת הנהנתנות של איה נאפה. "אתה נשאר שם עוד כמה ימים?", נשאל הכתב בליווי צחוקים. "בגילי זה רק לשבת ולהסתכל", אומר אחד העיתונאים, והאחר השיב, "אבל לאט-לאט, שלא תתרגש יותר מדי".
המטרה: להטיל דופי במתלוננת
בנוסף לביטול המזלזל של הפרשייה תחת כנפי המסר “Boys will be Boys”, עולה הנושא של האשמת הקורבן גם בסיקורים אחרים באמצעי התקשורת. הדברים הללו חושפים את המוסר הכפול הקיים בחברה שלנו בנוגע למיניות הנשית והגברית. גברים יכולים להשתובב עם נשים כאוות נפשם. 12 גברים עם אישה אחת זה מגניב וכיף, ממש כמו טיול שנתי. אבל שאישה שתשכב עם גבר-שניים-שלושה בהסכמה? עד כאן. בטח יש משהו פגום בה, עד כדי כך פגום שבוודאי היא תרצה לשכב עם 12 גברים בו זמנית, וגם אם היא לא רצתה הרי שהיא הביאה את זה על עצמה. ההתייחסות החברתית לנאנסת, שחוזרת על עצמה ברובם המכריע של מקרי האונס, היא של האשמה. אם היא שתתה, אם היא התלבשה בצורה "חושפנית", אם היא הפגינה מיניות, הרי שזאת אשמתה ולא אשמתו של מי שפגע בה, חלילה.
בימים האחרונים קיבלנו אינספור דיווחים המטילים דופי במתלוננת ומנסים לקעקע את אמינותה – שהיא כבר תבעה בעבר על אונס קבוצתי וזכתה בכסף, ושהיא שכבה עם אחד או יותר מהחשודים באונס - דיווחים שלא אושרה נכונותם, אך גם לו היו נכונים הם אינם רלוונטיים לתלונותיה. גם אם היא נאנסה בעבר, וגם אם היא קיימה יחסי מין בהסכמה עם חשוד אחד או יותר, אין בדברים הללו בכדי להכשיר אונס. נקודה.
זכותה של אישה לקיים יחסי מין בהסכמה עם שלושה גברים ולא להסכים לשכב עם הרביעי, החמישי, השישי וה-12. באיזו מציאות עגומה אנחנו חיים אם הדברים הללו אינם מובנים מאליהם? מאוד עגומה, מסתבר, אם אפילו בפרשת האונס הקבוצתי בילדה בת ה-11, שהתבצע לפי החשד באיומי סכין ולאחריו אושפזה במרכז לנפגעי נפש, טען אביו של אחד החשודים שהילדה רצתה את זה. וכדי להוסיף חטא על פשע, הטיעון של "היא רצתה את זה" משמש לצורך עשיית משפט שדה הפוך – כזה שבו המתלוננת בפגיעה היא האשמה בה, והחשודים הם הנפגעים העיקריים.
שטח הפקר
האשמת הקורבן חושפת תפיסה חברתית המחלקת נשים לשני סוגים – בתולה (חסודה ומהוגנת) וזונה (מופקרת או "זורמת"), אחת שמתחתנים איתה ואחת ששוכבים איתה. ואם את משתייכת לסוג השני, הרי שגופך הוא שטח הפקר. הסכמת לשכב עם אחד אז יאללה, "תפנקי" גם את הנהג. הסכמת לקיים יחסי מין עם שניים? אז מה זה עוד עשרה? את הרי "זורמת", לא? החברה שלנו מפקיעה את המיניות מידי הנשים, ומניחה את השליטה בה בידי הגברים, כאילו שלרצון ולהסכמה של האישה אין כל משמעות.
תרבות האונס נחשפת כאן במערומיה. אנחנו מתחנכים מילדותנו לערכים ונורמות המעודדים אונס. כך למשל, מלמדים בנים שהם צריכים "לכבוש" את הבנות, ואת הבנות מחנכים לפסיביות; בנים יהיו בנים ואילו הבנות אשמות במה שקרה להן. אנחנו לומדים ולומדות את התפקיד המגדרי שלנו במהלך חיינו, מהמשפחה ומהחברים, מהמורים ומהמורות, מתוכניות הטלוויזיה, מהסרטים ומשלטי החוצות, ויש מי שמפקח על הציות שלנו לחוקים החברתיים וממשמע אותנו במקרה שלא הלכנו בתלם, כמו המשטרה המעבירה את הנאנסת אונס שני, או בתי המשפט הפוטרים אנסים ב"נו-נו-נו" ועבודות שירות, משום שהמתלוננת העזה להפגין מיניות.
גם לאמצעי התקשורת שמור תפקיד חשוב, בתור מי שמעבירים הלאה רכיבים אלה של התרבות דרך הנושאים שהם בוחרים לסקר ובאופן שבו הם בוחרים לסקר אותם. ובהיותם חלק מתרבות האונס, הם משעתקים הלאה את אותם ערכים ותפיסות שעל ברכיהם התחנכו. הבחירה במונח "בני טובים", למשל, היא בחירה ערכית שמציגה את הנאשם כאדם נורמטיבי מן השורה, ועל כן אין להטיל עליו סנקציות, לעומת המתלוננת – ששתתה וקיימה יחסי מין ולכן עליה לשלם את המחיר על הפרת נורמות ההתנהגות המצופות מאישה.
הדגש התקשורתי הניתן לכך שאותם נערים עתידים להתגייס בשבועות הקרובים ליחידות קרביות, הוא חלק מאותה הצגה ערכית של נורמטיביות. הם לא סתם חשודים באונס, הם "משלנו". אבל בחברה מיליטריסטית כמו ישראל יש להצגה זו משמעות נוספת - על אף ששנים רבות עברו מאז "ספיחס", מאז "הטובים לטייס והטובות לטייסים", ומאז שנשים נתפסו כפרס ללוחמים האמיצים (כפי שגולמו בדמותה של "המזרן הפלוגתי"), קשה להתעלם מהיותה של התרבות הצבאית הגברית במהותה ומהאופן בו משתלבת תרבות האונס באתוס הצבאי. טקס החניכה הושלם, הנערים גברים עכשיו ומוכנים למלא את תפקידם.
